הנמשים המורדים של נטלי עטיה

אהלן, נעים מאוד, אני אסופת הנמשים הג׳ינג׳ים שהתנשקו וחברו יחד לכתם תחת עינה הימנית של הבעלים שלי, הגב' עטיה.

אני לא מצליח להבין אותה זאתי. פעם, כשהייתה ילדה, היא הייתה מביטה בי במראה לעיתים רחוקות וכשעשתה זאת, הייתה תמיד מחייכת אלי, מכווצת את האף ומוציאה לשון ארוכה ואדומה. שדון קטן, שמנמן ומלא אנרגיה, כזו השמורה לג׳ינג׳ים בלבד או לקרובי משפחתם "המנומשים".

בנעוריה היא עוד עשתה קריירה על חשבוני. שמעתי פעם שיחה בין אחד שמחזיק מצלמה, לאחרת שמחזיקה מברשת קטנה, על זה שנמשים בפנים מבטיחים הצלחה ענקית למי שבוחרת בצילום כמקצוע (וקצת ריחמתי באותו הרגע על כל אלו שהפנים שלהן חלקות ובלי נקודות בכלל).

בכל אופן, הייתי שם איתה תמיד, בכל רגעיה היפים, הגדולים וגם ברגעיה הפגיעים והכואבים, כשדמעותיה הסתירו אותי, ויום אחד אפילו כמעט וטבענו בהן, כמו ביום בו היא איבדה את החתול שלה וביום אחר כשהיא איבדה את התמימות.

הייתי שם כשפנים זרות נישקו אותי וזה היה קצת חלקלק ורטוב וגם כשהיא לקחה אותנו לים ונשכבה שעות תחת השמש ואז, בזכות הרביצה הזו, התווספו עוד ילדים ג׳ינג׳ים חדשים לפרצופה, למרות שבשלב זה כבר התחיל להיות מעט צפוף פה…

אז למה עכשיו אחרי למעלה מ-40 שנה של נמשיות צפופה ואדמונית, היא מכנה אותי פתאום במילים בלטינית כמו ״פיגמנטציה״, כאילו הייתי סוג של מחלה וממש ככה מול הפנים שלי, אני שומע אותה מתייעצת עם אישה בחלוק לבן עם שם איטלקי ומחט סינית ביד, מאיימת בחיסול ממוקד שלי. בערב היא מצקצקת לפני השינה לזה שאוהב אותה, ש״די, זהו, אני חייבת להתעמק בזה ברצינות ולחפש רופאה מעולה שתעלים לי את הכתם הזה מתחת לעין. אני כבר לא מצליחה לראות שום דבר שם במראה מלבדו".

בשם כל הנמשים והנקודות בפנים – נעלבתי עד עמקי האפידרמיס שלי.

אני מניחה שאם הנמשים שלי יכלו לדבר, קרוב לוודאי שהנוסח לעיל היה חופף. זה מדהים איך אני, שתופסת את עצמי כבעלת מודעות עצמית גבוהה וטורחת להעשיר את חיי במידע וידע שלא רק תופס חלקים של חיצוניות ומראה בשגרת חיי, מזקקת את קיומי לתוך כתם אחד תחת עיני הימנית, כשבכל פעם שאני חולפת מול בניין מראות מזכוכית והמבט נאלץ לפגוש בדמות המשתקפת ממול, כל שאני רואה זה אותו – אסופת נמשים שהלכה והצטופפה עם השנים לכדי סניף מקומי של רשת ג׳ינג׳ים עולמית.

עברו שנתיים שאני מנסה להסתיר אותו עם קונסילרים נחשבים יותר ועוד יותר, ואני מעקמת פרצוף מול תמונות שלי בו אני רואה אך ורק אותו.

ואני מפספסת…

מפספסת שלוות נפש, גם אם זה אפילו למספר דקות ביום. אני מפספסת זמן יקר בקריאת כתבות על העלמת פיגמנטציה, על צמצום כל העצמי לתוך כתם קטן מתחת לעין ימין.

לאחר שנתיים של עיוורון מודעותי בנושא, אני נזכרת בסלוגן שאני כתבתי לי בראש כשהקמתי את נאיה, האתר שלי, כשניסיתי לצמצם אותי לכדי משפט ואת הרצון הגדול בלחזק נשים לאהוב עצמן בדיוק כפי שהן.

המסר הפשוט הבזיק תוך שטיפת כלי המטבח בכיור: Naturally As You Are

החלום לקבל אותנו כך בדיוק כפי שאנחנו, כמו שהטבע נתן בחמלתו לנו (למען החידוד והדיוק: אני יודעת שמאוד טרנדי כבר לפחות עשור וחצי להשאיר שיער טבעי ומשוחרר בבית השחי ובימים אלו הרבה נשים חזקות ויפות במיוחד, יש לציין, משאירות את שיער גופן נושם ואוורירי לכל אורכו – מבטיחה שאני חושבת על זה ברצינות, לאט לאט נגיע גם לשם, לא כל הטבעי בבת אחת)

ומכיוון שגם ככה פחד אלוהים שאיזו בר סמכא עלולה להזיק לפניי הרבה יותר מלהועיל, אני בוחרת להישאר עם הכתם שלי ביחד ככלות הכול, ולאהוב אותו.

וכי באמת יש אופציה אחרת?

לא לי, לא עבורי. #Ilovemyspots

לאתר של נטלי