מרים פרץ ז"ל הגיעה לחדשות. באלפי נערות שנמצאות במצבה אין מי שיטפל

"כששמעתי על הנערה שמתה ממנת יתר כשהייתה עם גבר בבית צפאפא והוא זה שסיפק לה את המנה, רק חשבתי לעצמי – חבל שזו לא הייתי אני".

כך, במשפט אחד איום ונורא, עם דמעות וקול נשבר, מתארת אחת הנערות שאנו ב"תקווה בחושך", פוגשים ומטפלים בה. ב' שמעה גם היא על האסון הנורא ושמעה את שמה של מרים פרץ בת ה-17 כבר כמה פעמים בעבר. עצם הידיעה על הפרשיה מטלטלת אותה ומורידה אותה שוב למטה. לאחר ימים שאנו עימה 24/7, מנסים להיות המצוף שלה כדי לא לטבוע, שב מצבה ומתדרדר. היא מבקשת לסיים את חייה. היא מאבדת הכרה. רק בגלל הטריגר הזה.

>> העמותה שנאבקת בתקיפות מיניות במגזר החרדי

ב' היא דוגמא רלוונטית אחת: אחיה, מהמגזר החרד"לי, נהג להיכנס למיטה שלה בלילות ולבצע בה מעשים מגונים; אביה היכה ועדיין מכה אותה; אין לה מקום אחר ללכת אליו, וכשהיא מסתובבת ברחובות היא נופלת לסמים קשים כדי לא להרגיש, כדי לברוח מהמחשבות החבולות והאיומות. ושם, ברחוב, ועם הסמים, היא גם מסכימה לקיים יחסי מין עם גברים שזרים לה כי היא חסרת אונים, ואז היא נאנסת ונפגעת.

>> המנגנון שמוליך נשים אל התופת המכונה זנות

ומה מחכה לה בבית כשתחזור אליו? אבא מכה ומפחיד, וחדר. בעיקר חדר אחד קטן בו היא ננעלת ומסתתרת עם אחותה רק כדי שלא יפרק אותן ממכות. ואימא? אימא שמשתפת פעולה עם האבא, נותנת כמה גרושים לילדות מדי פעם כדי שהמצפון שלה יירגע, וככה חיה ב'.

אתם לא שומעים את הקולות האלה של הבכי. הן בוכות בשקט, עשרות אלפי נערות וילדות שעוברות פגיעות מסוגים שונים בתוך הבית.

אבל הן בוכות את החיים. אני יודעת, הייתי שם. אלה אחיותיי. היו שנים בהן הדמעות היו חברותיי הכי טובות. שנים בהן בכיתי, ולא היה למי. כמה בכיתי – למשפחה הקרובה, למשפחה הרחוקה, הקהילה חשה שמשהו לא כשורה למרות מצג השווא של אושר וייחוס גדול. כולם ידעו מצוין – כולם ידעו ושתקו. עד היום הם שותקים.

אני הצלחתי לנצח את האסון: הקמתי משפחה, גידלתי לתפארת, מצאתי לי מקצוע (אפילו כמה).

הכול בזכות כוחותיי ובזכות העובדה ש"נפלתי טוב" על מטפל מציל חיים, בית ומשפחה שהקמתי, וחיי קהילה שהייתי פעילה בהם.

הקהילה חשה שמשהו לא כשורה. כולם ידעו מצוין – כולם ידעו ושתקו. עד היום הם שותקים

אבל ביום שכזה, עם ידיעה שכזו, אני נרעשת במיוחד, כי אנחנו באמת נלחמים כדי להחזיק בחיים את הנערות בסיכון הללו. כי רובן לא יוכלו להקים ארגון. הן לא יוכלו להינשא או לחיות עם בן או בת זוג לאורך זמן. יהיו להם בעיות תפקודיות קשות. אין להן כמעט תקווה ואין להן עבודה, וכשאין להן כסף או המוח משתולל, הן מתאשפזות בהוסטל או במחלקה סגורה וככה מקבלות מזון וכדורים.

בשנה האחרונה הודיע משרד הרווחה על סגירת חמישה הוסטלים לנערות בסיכון, שלושה בירושלים, אחד בכפר רופין ואחד בעפולה. הסגירה של המעונות האלה היא במסגרת רפורמה של משרד הרווחה והם טוענים כי מדובר בסגירה זמנית, אבל לא נמסר מתי הם יפתחו מחדש ומה החלופות.

לא, משאית נחמדה ברחובות שמחלקת מזון או עושה קצת מוזיקה היא לא הפתרון הנכון. אמנם יש בכאלה צורך, כי מרבית הנערות חיות בעוני מחפיר ובתנאים אסתטיים והיגייניים נוראים, אבל כולנו מבינים שזה לא מה שירפא את נפשן השותתת דם.

במקום לשמוע על עוד ועוד בית מחסה וטיפולים לנערות, אנו שומעים על סגירת מקלטים, קיצוץ בתקציבי רווחה וחוסר אונים של מחלקות הרווחה והעובדים הסוציאליים.

לפני שנתיים החלטתי לממש חזון וחלום ישן: הבטחתי לעצמי שיבוא יום בו יהיה לי כוח ואקים ארגון, והארגון ייתן סיוע, הצלה ומענה לנערות נפגעות. החזון שלי הוא להקים לבנות "בית של תקווה", כי אנחנו עמותת "תקווה בחושך", לחלק מלגות מוכוונות לצורך טיפול מיטיב ונכון עבורן, לתת להם הכוונה תעסוקתית וליווי רגשי תמידי, ולבנות מודל טיפולי רחב וייחודי עבור הנערות הללו. ואני עוברת בכל מקום שיש ומספרת את הסיפורים הקשים, הסיפור שלי והסיפור של התקווה.

ובי נשבעתי, אנו נבוא חשבון גם עם התוקפים, נדרוש ענישה מתאימה, הרחקה חברתית לאותם אלה שנוגעים בבנות לרעה, ואנו נחזיק כל נערה עם המצופים הכי גדולים שיש רק כדי לא לאבד עוד אחת.

כל סיפור הוא קורע לב. אין אימא נורמטיבית שלא נחרדת לשמוע שנוגעים בבנות ונערות נגיעה לרעה. זה סיוט הכי גדול שיכול להיות, לא? אבל יש אמהות שנותנות לזה לקרות.

רוצות מספרים? הינה:

בשנים האחרונות עולה הנתון המזוויע – אחד מחמישה ילדים עובר סוג כלשהו של אלימות, בעיקר במשפחה או מחברים קרובים של המשפחה.

כ-5,000 דיווחים מגיעים לרשויות הרווחה, וידוע שעשרות אלפים אינם מדווחים אלא מושתקים.

99% מהאימהות שבתן עוברת תקיפה מינית או פיזית במשפחה אינן משמיעות קול ונשארות בסביבת התוקף.

100% מהתוקפים הם בעלי פרופיל חברתי, מנטלי, קהילתי ומקצועי מגוון. רובם לא נראים כתוקפים או סוטים.

כלומר – זה קורה בכל מקום.

אבל בתוך קהילות סגורות או מגזרים קטנים יותר, הדרישה מהנערה היא 100% השתקה ו"טיפול" בתוך המשפחה, כי כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ.

הגיע הזמן לומר די. אנחנו לא שותקות, אנחנו לא בוכות, אנחנו דורשות צדק ועזרה כדי להיות הדור הבריא הבא כאן ובעולם כולו.