"את ילדה חכמה, את יודעת מה יקרה אם תספרי למישהו"

בתוך השיטפון השוצף של יוזמות חברתיות שעולות חדשות לבקרים באתרי מימון המונים, עלה לפני כשבועיים קמפיין הגיוס של מריאנה סופיאניק (32), שנחל הצלחה כבירה והגיע ליעד שלו תוך ימים ספורים. 

25 שנה חלפו מאז שסופיאניק נאנסה. זה קרה לראשונה כשהייתה בת 6 או 7, היא אינה יודעת בוודאות. מי שלדבריה פגע בה היה שכן מהבניין, גבר מבוגר, שהיה גם אביו של החבר היחיד שהצליחה לרכוש בארץ הזרה שאליה הגיעה כילדה. אותו שכן פגע לכאורה בסופיאניק במשך שנתיים, לעיתים קרובות, עד שהוריה החליטו לעבור דירה. 

מריאנה סופיאניק בילדותה | צילום באדיבות מריאנה

>> יעל שרר: "יש נפגעות תקיפה מינית שלא מקבלות את הטיפול הנחוץ להן"
>> האם מערכת המשפט מפסיקה להתנכר לנשים?

סופיאניק שוטחת את הפרטים המזעזעים של ההתעללות שחוותה כמעט מבלי לחסוך דבר. כיום, כשהיא כבר יודעת בביטחון חד כסכין שהיא אינה אשמה במה שקרה, היא מסוגלת סוף סוף לספר. "עליתי לארץ בגיל 3, בתקופה שהייתה המון גזענות כלפי עולים מברית המועצות. חטפתי מכות, קללות ויריקות ברמה יומיומית. הייתי ילדה שצמאה לחברה, לאהבה ולמשחק", היא מתארת. "התחברתי לאחד מילדי הבניין. לי לא היו יותר מדי צעצועים ולו היו את כל המשחקים והצעצועים המגניבים, אז תמיד היינו באים לשחק אצלו", היא מסבירה. 

"לרוב, כשדפקתי בדלת לקרוא לו, הוא בעצמו היה פותח, אבל יום אחד אבא שלו פתח לי את הדלת", היא אומרת וצל מתגנב לקולה. "שאלתי אותו עם הבן שלו בבית, הוא השיב שכן", היא מתארת. "אני נכנסת. אחריי הדלת ננעלת, עם הבריח", היא עוצרת, נותנת למשמעות של דבריה לחלחל. "אחרי שנכנסתי, הוא שינה את הגרסה ואמר שהבן שלו עוד מעט יחזור, שאני אחכה לו, והדליק לי ערוץ הילדים בטלוויזיה", היא נזכרת, ואני מצטמררת. "פתאום הוא מתיישב לידי, ואני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני לא מבינה. אני נלחצת, אני רוצה ללכת והוא מורה לי לשבת ולחכות. אני לא זוכרת למה ואיך בדיוק, אבל פתאום הייתי על הברכיים שלו בסלון. הדבר הבא שאני זוכרת זה שאני שוכבת על הבטן שלי, על הברכיים שלו, עם הפנים כלפי מטה, כשביד אחת הוא מחזיק לי את הצוואר, ועם היד השנייה פוגע בי, תוך כדי שהוא אומר לי כל מיני דברים", היא מספרת. "אחרי שזה קרה ניסיתי להימנע מלהגיע אליהם, אבל כל כמה זמן הוא היה מצליח להערים עליי, ולייצר סיטואציה שבה אני והוא לבד, כל פעם בדרך חדשה. פעם אחת נכנסתי לבית שלהם עם אותו חבר, וחשבתי שאני מוגנת מפני האב בזכות הנוכחות של הבן, אבל הוא שלח אותו להתקלח, ופגע בי בזמן שהוא היה במקלחת", היא אומרת. 

"הייתי צריכה לעבור טיפול כדי שמשהו בי סוף סוף יידלק ואני אשתכנע שאני לא המיץ של הזבל"

אחרי שמשפחתה עברה דירה החיים עשו מה שהם עושים הכי טוב – המשיכו בשלהם. על פני השטח, שנות התבגרותה דמו לאלה של אלפי ילדי עולים אחרים, כמו רבים, נאלצה גם היא להתמודד עם קשיים כלכליים, ועם השפלות על בסיס יומיומי. לצד האתגרים האלו התמודדה סופיאניק גם עם משברים וטראומות תכופות. בשורה התחתונה, החיים היו מספיק קשים ומלאי כאב גם בלי להעמיק ולחפור בנשורת העבר, וסופיאניק עשתה כמיטב יכולתה לשרוד. "ניסיתי להמשיך הלאה ולהדחיק, אבל כל השנים האלה לא הייתי מי שאני היום. הייתי כבויה ולא הצלחתי לסמוך על אף אחד", היא משתפת. "הייתי צריכה לעבור טיפול כדי שמשהו בי סוף סוף יידלק ואני אשתכנע שאני לא המיץ של הזבל".

"הוא עשה עבודה טובה והצליח להערים על ילדה קטנה. הוא באמת הצליח לגרום לי להאמין שזו אשמתי, שזה עונש שמגיע לי על כך שהייתי ילדה רעה", היא אומרת. "לקח לי שנים להשתחרר מהאמונות האלו. רק בגיל 30 גירשתי את הספק האחרון". 

סופיאניק מתארת את האמצעים שנקט הפוגע כדי שלא תתלונן. "הוא היה עושה לי טרור – הוא היה עוקב אחריי, הייתי הולכת ברחוב בדרך לבית הספר ורואה אותו צץ פתאום מאחוריי", היא מעידה. "אחרי כל פעם שהוא היה פוגע בי, הוא היה מאיים עליי – המשפט שהוא היה אומר נחרט לי בזיכרון, הוא היה אומר 'את ילדה חכמה, את יודעת מה יקרה אם תספרי למישהו'. אני לא ידעתי באמת מה יקרה אבל דמיינתי את הגרוע ביותר", היא אומרת. 

כשסופיאניק הייתה בת 26 היא הבינה מה בדיוק עברה: "גיליתי שלפי החוק, כל מה שחודר לתוך הילד הקטן, גם חפצים או אצבעות – נחשב אונס. פתאום חשכו עיניי והבנתי מה עברתי", היא משחזרת. 

לקח עוד כמה שנים עד שלבסוף אזרה אומץ ופנתה לעורך דין בגיל 30. עורך הדין שלח אותה למרכז סיוע לנפגעות ונפגעי עבירות מין, ולאחר שנה של טיפול, שבה התחזקה וצברה כוחות לקראת התהליך המשפטי המרסק, שבה לעורך הדין. היא הגישה את התלונה למשטרה בהיותה בת 31 – שלוש שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות. תוך כמה חודשים קיבלה טלפון מהפרקליטות, והתבשרה כי התיק נסגר. 

מריאנה סופיאניק | צילום פרטי

אחרי גיל 28 לא ניתן להגיש תלונה גם אם יש ראיות מעבר לכל ספק סביר

ברוב מקרי עבירות המין חלון ההזדמנויות העומד לרשות הקורבנות נסגר בגיל 28. כך, בעצם, במלאת 28 שנים לקורבנות אונס ופדופיליה, חומק הפושע אל זרועותיה המגוננות של ההתיישנות, ולא ניתן להעמיד אותו לדין בגינה, בלי קשר לנסיבות עצמן. החוק אומנם מרחיב את חזקת ההתיישנות לגיל 38 במקרים שבהם הפוגע מוגדר כ"בוגר אחראי", אולם שכן, כמו במקרה של סופיאניק, אינו עונה להגדרה זו. 

על פניו קשה לראות את ההיגיון בחוקי ההתיישנות. המשפטנית ד"ר לימור עציוני מסבירה כי להתיישנות יש כמה סיבות, בהן "להעניק למי שעבר עבירה לפני זמן רב שקט נפשי ולאפשר לו להמשיך במסלול חייו התקין". סיבה נוספת היא "הזמן הרב שחלף מקשה על בתי המשפט להכריע בשאלות הראייתיות עקב מותם או היעלמותם של עדים, העלמות מסמכים וקהות הזיכרון". בנוסף, "דיני ההתיישנות נועדו גם לעודד את הנפגע עצמו לדווח למשטרה כאשר הפשע עדיין טרי". 

אם חלף מועד ההתיישנות, לא ניתן להגיש תלונה גם אם בידי הקורבן יש ראיות מעבר לכל ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. לדברי ד"ר עציוני, יש להביא בחשבון את "מורכבותן של עבירות מין וההשלכות הקשות שלהן על הקורבנות, בגירים וקטינים כאחד", ולהבין כי "הדיווח אודותיהן עשוי להתרחש בחלוף שנים רבות; לעיתים קרובות הקורבן יסתיר את הפשע במשך זמן רב בשל גורמים רבים כגון מרות, תלות, לחץ ואיומים שהופעלו עליו, רגשות בושה, האשמה עצמית, פחד ומנגנוני הדחקה כגון דיסוציאציה, הכחשה ועוד".

לשם השוואה, במרבית מדינות ארה"ב וכן בבריטניה כלל לא חלה תקופת התיישנות על עבירות מין חמורות.

לקמפיין של סופיאניק שתי מטרות מקבילות – אישית וציבורית. מחד, מבקשת סופיאניק לתבוע לעצמה צדק, ולגונן על אחרות מפני האדם שעל פי החשד אנס אותה בילדותה; מאידך היא תובעת צדק ציבורי ושואפת לתקן את העוול שנגרם לנפגעים ונפגעות בשל חוק ההתיישנות הקיים כיום בישראל. 

"ברגע שהבנתי שיש לו עוד נפגעת, הרגשתי שאם אני לא אעשה שום דבר כדי לשנות את החוק המצפון שלי לא ייתן לי שקט"

המאבק התחיל בפועל לפני כחצי שנה, עם הגשת התלונה במשטרת ישראל כנגד מי שלדבריה אנס אותה, תלונה שכאמור נסגרה בשל חוק ההתיישנות. כעת מבקשת סופיאניק להגיש ערר לפרקליטות על ההחלטה הזאת. אם הפרקליטות תחליט להותיר את ההחלטה על כנה, כפי שהיא צפויה לעשות, תצטרך סופיאניק לעתור לבג"צ, שיוכל לפרש באופן אחר את כלל ההתיישנות בעניינה ולקבוע תקדים שיאפשר לנפגעים נוספים לתבוע את מי שפגע בהם. 

היעד המקורי שהציבה סופיאניק לגיוס המימון, 70,000 ש"ח, אומנם הושג, אך הגיוס נמשך כדי לאפשר את העתירה הצפויה לבג"צ. מתוך הסכום הקיים, כ-15-10 אלף יוקדשו לכיסוי שכרו של עורך הדין שליווה אותה עד כה, ו-46 אלף יימסרו לעורכת הדין החדשה ששכרה, שתייצג אותה בהמשך ההליכים. השאר יוקדש לעתירה לבג"צ, היא מפרטת. 

באמצעות עורך הדין שטיפל בתיק שלה היא גם התוודעה לכך שהיא לא הראשונה שהגישה תלונה כנגד אותו אדם. "עורכי הדין שלפו לי מסמך שבו נכתב על תלונה של ילדה אחרת מהבניין. במשפט המקורי הוא נמצא אשם, ובערעור הוא זוכה מחמת הספק. זה שינה משמעותית את הכול", היא מכריזה. "הרגע שבו גיליתי שהייתה לו עוד נפגעת היה הרגע האחרון שהרגשתי בושה או אשמה על מה שקרה לי. כל החיים אמרתי לעצמי שאם רק בי הוא פגע, אין לי דרך לדעת בוודאות שזו לא אשמתי, אז אני אשא את זה על הכתפיים. ברגע שהבנתי שיש לו עוד נפגעת ושאני לא הייתי הראשונה, הבנתי איזה מפלצת הייתה מולי בבית השכן", היא אומרת. "מאותו הרגע, הרגשתי שאם אני לא אעשה שום דבר כדי לשנות את החוק שמגן על אנסים ופדופילים, המצפון שלי לא ייתן לי שקט". 

>> לעמוד המאבק בפייסבוק