מקום לדאגה

משותקים ברוב דאגות? יש טיפול, והוא עוזר
"נולד לי נכד", הודיעה לי בעצב חברתי, דאגנית מקצועית בעלת מוניטין. "נו, ואת לא שמחה?", שאלתי. "מה יש לשמוח?", ענתה בקול נכאים, "עוד בן אדם לדאוג לו". כמו עמיתיה לקבוצת הדאגנים הכרוניים, גם חברתי נוטה לצבור לעצמה דאגות חדשות ומתקשה להיפרד מהישנות, וגם היא חוששת לוותר על הדאגה, כי ברור לה שברגע שתעשה זאת יתרגש עליה האסון הנורא מכל. מצב של חוסר דאגה, כדאי לדעת, מדאיג את הדאגנים אף יותר ממצב של דאגה. למרות המצוקה, מעט מאוד דאגנים פונים לטיפול. לאמרה "דאגה בלב איש – ישיחנה", שממליצה לדאגנים לדבר על דאגתם, אין ביסוס במציאות: כל דאגן מתחיל חש מהר מאוד שהתכונה הזאת היא לטורח על הבריות, ורובם מעדיפים לשמור את תחושותיהם לעצמם.
מיהו דאגן? בדרך כלל מדובר על אנשים בעלי דמיון מפותח, שמתבשלים בדאגותיהם בתחושה גוברת של בדידות. הדאגן תופש את עצמו כאדם טוב: אני דואג, משמע אני אוהב, אני אכפתי, אני אחראי, אני מחויב, אני רואה את הנולד, אני רחמן, אני נדיב. וכמובן: מי שלא דואג הוא או אידיוט או סתם "לא בנאדם".
מערכת התרעה שיצאה מאיפוס
דפנה קופלמן-רובין, פסיכולוגית חינוכית, מסיימת עבודת דוקטורט בנושא דאגנות, פיתחה מודל חדשני לטיפול קצר מועד, שכולל רק ארבע פגישות עם פסיכולוג ועבודת בית.
איך אדם שהפך את הדאגות לעניין מרכזי בחייו יפסיק פתאום לדאוג אחרי ארבע פגישות?
"אני לא רואה בדאגות מטרד שצריך להיפטר ממנו, אלא משהו חיוני, שיש לו תפקיד חשוב בחיי האדם. מטרת הטיפול אינה להפוך את הדאגן ללא דאגן. זה לא רצוי ולא אפשרי. אנחנו מבקשים להפחית את המצוקה".