מקום לדאגה

משותקים ברוב דאגות? יש טיפול, והוא עוזר

88 שיתופים | 132 צפיות

"נולד לי נכד", הודיעה לי בעצב חברתי, דאגנית מקצועית בעלת מוניטין. "נו, ואת לא שמחה?", שאלתי. "מה יש לשמוח?", ענתה בקול נכאים, "עוד בן אדם לדאוג לו". כמו עמיתיה לקבוצת הדאגנים הכרוניים, גם חברתי נוטה לצבור לעצמה דאגות חדשות ומתקשה להיפרד מהישנות, וגם היא חוששת לוותר על הדאגה, כי ברור לה שברגע שתעשה זאת יתרגש עליה האסון הנורא מכל. מצב של חוסר דאגה, כדאי לדעת, מדאיג את הדאגנים אף יותר ממצב של דאגה. למרות המצוקה, מעט מאוד דאגנים פונים לטיפול. לאמרה "דאגה בלב איש – ישיחנה", שממליצה לדאגנים לדבר על דאגתם, אין ביסוס במציאות: כל דאגן מתחיל חש מהר מאוד שהתכונה הזאת היא לטורח על הבריות, ורובם מעדיפים לשמור את תחושותיהם לעצמם.

מיהו דאגן? בדרך כלל מדובר על אנשים בעלי דמיון מפותח, שמתבשלים בדאגותיהם בתחושה גוברת של בדידות. הדאגן תופש את עצמו כאדם טוב: אני דואג, משמע אני אוהב, אני אכפתי, אני אחראי, אני מחויב, אני רואה את הנולד, אני רחמן, אני נדיב. וכמובן: מי שלא דואג הוא או אידיוט או סתם "לא בנאדם".

מערכת התרעה שיצאה מאיפוס

דפנה קופלמן-רובין, פסיכולוגית חינוכית, מסיימת עבודת דוקטורט בנושא דאגנות, פיתחה מודל חדשני לטיפול קצר מועד, שכולל רק ארבע פגישות עם פסיכולוג ועבודת בית.

איך אדם שהפך את הדאגות לעניין מרכזי בחייו יפסיק פתאום לדאוג אחרי ארבע פגישות?
"אני לא רואה בדאגות מטרד שצריך להיפטר ממנו, אלא משהו חיוני, שיש לו תפקיד חשוב בחיי האדם. מטרת הטיפול אינה להפוך את הדאגן ללא דאגן. זה לא רצוי ולא אפשרי. אנחנו מבקשים להפחית את המצוקה".



סטטיסטיקה לא משכנעת את הדאגן <br /> אילוסטרציה: ASAP photos" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/595/10595/380×225.gif?1168879942" />                             </p>
<div>סטטיסטיקה לא משכנעת את הדאגן <br /> אילוסטרציה: ASAP photos</div>
</p></div>
<p><strong>איך עושים את זה?</strong><br />"עד עכשיו טיפלו בדאגנים בדרך קוגניטיבית: אמרו להם שהדאגנות שלהם לא רציונלית, הביאו טיעונים סטטיסטיים. הצרה היא שסטטיסטיקה לא משכנעת, וברוב המקרים לכל דאגן יש את סיבות משלו והיגיון פנימי שמזין את הדאגנות. החידוש במודל שלנו הוא שאנחנו לא מנסים להוכיח לאנשים שהחשיבה שלהם מוטעית. אנחנו מתייחסים לדאגנות כאל מערכת התרעה שיצאה מאיפוס. למערכת הדאגות יש תפקיד בחייו של האדם, יש לה מסר והיא מגינה מפני משהו. אצל אנשים מסוימים המערכת מתפקדת בעוצמות חזקות מדי ולא מצליחה לשרת את המטרה".</p>
<p><strong>איך מחזירים את המערכת לאיפוס?</strong><br />"קודם כל צריך לברר איזו מטרה משרתות הדאגות. בפגישה הראשונה אנחנו מתמקדים במחיר שהדאגות גובות מהדאגן, ומנסים לגלות מהו המחיר הכבד ביותר שהוא משלם עליהן. בפגישה השנייה עוסקים בהיגיון שמאחורי הדאגות ובתפקיד שלהן בחיי המטופל. בפגישה השלישית מעלים על הכתב את 'המחיר' וה'תועלת' ומנסים למצוא דרכים שבהן הוא יכול להמשיך להיות אחראי ואכפתי מבלי לפגוע בעצמו ובסביבה. בפגישה הרביעית מחפשים מקרים שבהם הוא יכול לנתב את דאגנותו לאפיקים חיוביים, ומנסים ללמוד מהם". </p>
<p><strong>מה ההבדל בין דאגה לבין חרדה או פחד?</strong><br />"דאגה היא תהליך חשיבתי בעיקרו: מחשבות מאיימות שמתייחסות לאירוע כלשהו. הדאגנות לא מתחשבת בזמנים. אפשר לדאוג לגבי העתיד, ההווה ואפילו העבר. המחשבות מלוות בתחושת אי נעימות, אבל לא כרוכות בהכרח בתופעות פיזיות. חרדה, לעומת זאת, מלווה בתופעות גופניות כמו דופק מואץ, הזעה ויובש בפה. חרדה היא תחושה כללית, בעוד שדאגנות מתמקדת בתוכן מוגדר שלקוח מחיי היומיום. פחד (פוביה) הוא עניין הרבה יותר ספציפי: פחד מנחשים, מג'וקים, מטיסות וכו'. בנושאים שמטרידים את הדאגנים אין שום דבר ביזארי. הם יומיומיים ורגילים לגמרי, אבל המחשבות מתקדמות במהירות ומתפתחות לתסריט קיצוני".</p>
<p><strong>באיזה גיל מתחילים לדאוג?</strong><br />"בערך מגיל ארבע. כדי לדאוג צריך להגיע לרמה מסוימת של חשיבה מאורגנת, ודאגות אצל ילדים מורכבת מדימויים יותר מאשר ממילים. באופן כללי, ילדים דואגים פחות".</p>
<p><strong>יש הבדל בין דאגנות נשית לגברית?</strong><br />"אנחנו מניחים שנשים דואגות יותר מגברים, אבל כשגברים מגיעים לטיפול בגלל דאגנות, מצבם חמור יותר. ההורות משחקת תפקיד משמעותי בדאגנות. אנשים רבים חושבים שאם לא היו להם ילדים הם היו דואגים פחות".</p>
<h2>לדאוג לדאגנות</h2>
<p>לטענת<em> ד"ר אבי מרדלר,</em> פסיכולוג קליני מאסכולת אדלר אנשים נוטים להאשים את הדאגנים. "דבר אחד בטוח: האשמות, שיפוטיות וביקורת כלפי הדאגן אינן עוזרות. אנשים חווים מצבים דומים באופן שונה, והבעיה לא נעוצה במצב עצמו, אלא בדרך שבה האדם מפרש אותו. לעתים קרובות, מה שמניע אותנו להתנהג בצורה מסוימת מוכתב על ידי אמונות שאנחנו לא תמיד מודעים להן". </p>
<p></p>
<div class= באופן כללי, ילדים דואגים פחות <br /> אילוסטרציה: ASAP photos" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/596/10596/380×225.gif?1168880464" />                             </p>
<div>באופן כללי, ילדים דואגים פחות <br /> אילוסטרציה: ASAP photos</div>
</p></div>
<p><strong>מה עושים כשהדאגות קשורות לתחום שבו אין לנו שליטה עליו? </strong><br />"לדאגנים יש צורך גדול בשליטה. לכולנו קשה להתמודד עם מצבים עמומים ועם חוסר ודאות, אבל אנחנו צריכים להבין שיש לנו שליטה אך ורק על הפעולות שלנו ולא על אלו של אחרים. חשוב לזכור שגם כשאנו שולטים במעשינו אין לנו שום דרך להיות בטוחים בתוצאות שלהם". </p>
<p><strong>מתי נורמלי לדאוג ומתי זה הופך לאובססיה?</strong><br />קופלמן-רובין: "המציאות מספקת לנו מספיק סיבות לדאגה. כולנו דואגים במידה זו או אחרת, וזה בסדר. מי שלעולם לא דואג, אינו רואה את הסיכונים סביבו. מה שקובע הוא עוצמת המצוקה ותדירות הדאגות. מי שלא יכול ליהנות בהווה כי הוא מודאג בקשר לעתיד צפוי לחוש פגיעה קשה באיכות חייו. יש אנשים שהדאגות מופיעות אצלם רק כמחשבות טורדניות, ויש כאלה שממש 'רואים' את מושאי הדאגה שלהם שותתי דם או מתים, והסבל שלהם קשה מנשוא". </p>
<p><strong>האם אפשר לנתב את הדאגות לדרך של עשייה חיובית? </strong><br />"בהחלט. לדעתי, דאגנים הם לא בהכרח אנשים פסימיים. הדאגה מובילה אותם לתכנן תוכניות כדי למנוע את הקטסטרופה הבאה, להתקומם נגד המציאות הקשה. יש כאלה שבוחרים לפעול ולא להיות חסרי אונים, אבל רובם מאופיינים בפרפקציוניזם ופועלים מתוך מתח פנימי רב, כאילו הם הולכים על חבל דק". </p>
</p>
<p style=