מעין קרת חוזרת לימי הדוגמנות הכואבים, ויש לה מסר חשוב לכולנו
מעין קרת, לשעבר סופרמודל בינלאומית והיום אקטיביסטית שעוסקת בדימוי גוף חיובי, לא נרתעת מהתשוקה הנשית למבט מתפעל מהסביבה. אבל יש לו מחיר
תעשיות שלמות מתבססות על הצורך של נשים להיראות יפות. בואו נתבונן רגע בצורך הזה. באות?
>>מעין קרת: "אז יש לי קמטים בגיל 46, זה הטבע. מה רע בהם?"
אני לוקחת אתכן איתי רגע אחורה בזמן, סטודיו בפריז, שנות ה-90. יש לי צילומים לקטלוג של ysl עם הצלם מריו טסטינו. מרגש. מלחיץ. בחדר צדדי אני מול המאפרת, חשה ממנה סלידה. "תשימי לק לבד", היא פסקה בנחרצות לאחר שסיימה לאפר אותי. לא העזתי לשאול אותה למה שהיא לא תשים לי כמו בדרך כלל. אולי אני לא יודעת איך זה עובד בקרב "החשובים" יותר? הידיים רועדות לי, אישה רודה בי ומכניסה אותי למוד הילדה הדחויה שהייתי כמה שנים אחורה. הלק יוצא מהקווים, אני מראה לה את הידיים שלי בבושה. "מה עשית. תורידי", היא נוזפת נמהרת ואין לה אצטון. המבט שלה שיתק אותי אז חסרת אונים, קילפתי את הלק. כל הצוות הגיע להסתכל. המבט שלי ברצפה.
המבט שלה שיתק אותי אז חסרת אונים, קילפתי את הלק. כל הצוות הגיע להסתכל. המבט שלי ברצפה
התחלת הצילומים. מריו טסטינו מצלם אותי, ואני, הדוגמנית שידועה ביכולות הווירטואוזיות שלה – קופאת. טלפון מהסוכנות והביתה, סטפני סימור החליפה אותי. האשמתי את עצמי כל כך שאני דפוקה כזאת, לא מזהה את הטריגרים שמי שמכיר את סיפור חיי לעומק מבין. הפסדתי את ההזדמנות בקריירה והכאב פילח אותי. חודשים אחרי, כשראיתי את טסטינו חולף על פניי בבית מלון במיאמי השפלתי מבט. זה משחק מנטלי שהפסדתי בו. ניסיתי להחזיק חלקים שונים בתוך עצמי. היפה, הבטוחה, ולידה הילדה הנאבקת, שלא קיבלה כלים שווים. אותה אני מסתירה בכוח גדול. "את לא ראויה לעבוד עם הגדולים", ניווטה ברגעים שבהם הבטוחה הרימה ידיים. "מתוקה", בא לי לומר לנערה שלומדת להיעלם, "את עוד תדברי לנערות כמוך ותעזרי להן לפרק את המבט עליהן. שידעו לזקוף קומה גם ברגעים כאלה ולנתח נכון יותר את המציאות."
אני מעין קרת. מאז הצילומים האלה עברו שלושים שנים, בהן אני עוסקת באופן גלוי בדימוי גוף. עברתי איתו שינויים מאסיביים של זהות ונראות, מדוגמנית-על בינלאומית למנהלת המרכז לקידום דימוי גוף חיובי, אמא לגברים צעירים, בפתח גיל המעבר. פגשתי עשרות אלפי נערות ונשים. אני עדיין פוגשת את הדילמות והמחשבות על הגוף, יום יום, מן הסתם.
אז איך אנחנו יכולות להתמודד עם הכמיהה למבט מבחוץ שאומר בלי מילים: "וואו, איזו יפה את, אוהבים אותך", ובכל זאת לא להיות מופעלות רק על ידו, ולא להיפגע ממנו? הנה ארבעה דברים שאנחנו יכולות לעשות:
1. לזהות: איזה מבט חיצוני אנחנו מחפשות, ממי ומדוע
האם חיפוש המבט מנסה למלא חוסר מבט קודם? יצא לי לפגוש אלפי נערות "מתוקתקות" שהגיעו מבתים לא משהו, שהנראות עבורן הייתה מענה כזה. שימי לב לאיזה מבט את כמהה, וממי. מבן או בת הזוג, מהמשפחה, מהחברות, מקבוצת הגברים ברחוב, מהמכונית שעוברת? האם זה מבט חומל, מעריץ, מלא התפעלות או דווקא מבט ביקורתי שמוסיף תחושת אשמה ולחץ? מבט מחפיץ שמפרק לחלקי גוף וגורם לך להרגיש חסרת ערך? או מבט שמייצר נחשקות, כיף, אופציה להיסחפות, אתגר וריגוש?
מבט, בדיוק כמו מילים שנאמרות לנו, יכול לרומם את מה שחשבנו על עצמנו או להוריד. יש בדרך אנשים שיחשבו עלייך דברים לא טובים. כמה שזה קשה – תצטרכי להניח לכמיהה הלוהטת לפעמים, ללמוד להדוף ולשמור על עצמך, וגם לזכור שיש בך עוד המון שהם (ואפילו את) כרגע לא יודעים.
2. לשאול: מי הגדיר מה יפה בעצם?
זו לא בושה לרצות להיות יפות ולקבל את המבט המתפעל, אבל בואו נשאל רגע: מי הגדיר בכלל מהו יופי, מי מרוויח מהעובדה שאנחנו תופשות את עצמנו כיפות או לא יפות? כשנעמיק בכך, נבין שההגדרות שלנו לדימויים אסתטיים נשלטות על ידי גורמים שאינם רוצים בטובתנו בדרך כלל – ואז יהיה קל יותר להרחיב את המנעד של מה שיפה בעיננו, על אחרים ועל עצמנו. נשים בכל הגדלים והצבעים מתקרבות היום יותר ויותר לדיבור על דימוי גוף חיובי. זו גם הדרך לגשר בין עמדות מנוגדות של "תקבלי את עצמך בכל צורה" ל"תתקני את עצמך, כי אפשר", כי שתיהן קיימות בחברה ובתוכנו.
3. לזכור: יש בך עוד מעבר ליופי
חשוב שלא נבנה את כל העצמי שלנו על המבט מבחוץ ונפתח דרכים נוספות להישגיות; מהן החוזקות הנוספות שלך מלבד היופי? תזכירי אותן לעצמך במילים, "פה הייתי יצירתית, פה נדיבה, פה היתה לי חשיבה אסטרטגית", בינך לבין עצמך. זה חלק ממה שיעניק לך את הביטחון להרגיש גם "לא יפה" לפעמים – כדי שהיופי לא יעכב אותך מלהתפתח לעוד כיוונים, שתוכלי להיות מה שטוב לך בזמנים משתנים.
4. לראות: הדבר היחיד הקבוע הוא השינוי
איפה את היום מול המבט החיצוני? אולי היית מקובעת פעם על מבט כלשהו שרצית שכבר לא רלוונטי? ככל שפחות נחשוש מאי הודאות ומהדינמיות של שינוי – אנחנו עשויות לפתח דרכים חדשות לחשוב, לרצות, לפעול. החיים משתנים כל הזמן, ואנחנו משתנות כל הזמן. לפעמים נבין שרצינו שינוי בחיים רק בדיעבד, כי לא חשבנו עליו באופן מודע. כלומר נכיר את השינוי שרצינו רק דרך ההתנהגות שלנו. אולי התחלנו להתלבש אחרת, הפסקנו להתאפר, שינינו סגנון ישיבה או כל פעולה אחרת – כדי לשים חוצץ בינינו לבין איך אנחנו רוצות להיתפש? ברגע שנבין זאת, כך נייצר מרווחים לרגעי שינוי גם בתפישה שלנו את עצמנו.