הדוקו החדש על ויקטוריה'ס סיקרט עולה הערב והוא לגמרי שווה צפייה

בסצינה הראשונה ב"מלאכיות ושדים" דוגמנית הלבשה תחתונה יושבת על כיסא בחלוק על שטיח אדום. מאחוריה מרצדים פלאשים של אנשים לבושים לחלוטין. כשהיא מצטלמת לסלפי, צד אחד של החלוק צונח תחת הכתף שלה, חושף את חזייתה המעוצבת. היא מחייכת קלות לסמארטפון. כעבור רגע היא מחזירה את הטלפון לעיתונאית אחוזת הציפיה מאחוריה, מבטה של הדוגמנית הופך עוין, משועמם. היא עשתה את העבודה ועכשיו מעניין לה את החוטיני. השוט הזה מצליח, ברגע קטן, אנושי ומאוד יומיומי, ללכוד את הפער שבין הגלאם והסקסיות שהצליח לייצר סביבו בעבר מותג ההלבשה התחתונה ויקטוריה'ס סיקרט, לבין חוסר הרלוונטיות שלו לימי פוסט מי טו.    

הסדרה בשלושה פרקים מגוללת את סיפור עלייתו ונפילתו של מותג ההלבשה התחתונה שהפך לנז'רי לאופנה והעלה דוגמניות על כמו היידי קלום, טיירה בנקס, וג'יג'י חדיד עם כנפיים ותחתונים למסלולי תצוגות, בעולם שעד אז היה שמור לפריטי לבוש שאפשר לצאת איתם מהבית. 

בסדרה מתראיינות ומתראיינים מי שהיו בתפקידי מפתח בחברה וכן עיתונאים שסיקרו את התחום, ומספרים את הדרך שעשה המותג עם רכישתו על ידי לס (לזלי) וקסנר, סוחר ממולח ממוצא יהודי שגדל באוהיו, להורים בעלי חנות בגדים, והתגלה כאיש עסקים מבריק. בסדרה הוא מכונה גאון ואף זוכה לתואר: "מארק צוקרברג של הקמעונאות". וקסנר רכש את ויקטוריה'ס סיקרט, חנות מדשדשת של "חזיות ותחתונים" (כך היא מתוארת, כך היה עולם ההלבשה התחתונה, על פי הסדרה, לפני כניסתו של וקסנר לתחום), על סף פשיטת רגל, והפך אותה תחת ידיו למותג אופנה עילית. 

דמיינו את ההבדל בין מארזי 5 תחתונים במאה, לבין לנז'רי מסאטן. השינוי בתפיסה הזו לגבי הלבשה תחתונה מיוחס לוקסנר. החל מהמצאת דמות של אישה אנגליה בשם ויקטוריה, שהיא לכאורה בת לאיש עסקים אנגלי ואם צרפתיה חצופה, שהיוותה ההשראה לרוח ולקלאס שרצו לשדר במותג, דרך צילום קטלוגים ששווקו באגרסיביות לבתים מדי שבוע, לצד הקונספט של להעתיק עיצובים של מותגי על ולייצר אותם בסווטשופס בשינוי קל ולמכור בזול, ועד להחלפות חלונות הראווה של מגוון החנויות במאות קניונים בארצות הברית על בסיס חצי שבועי. 

סיפור עלייתו של וקסנר הוא מרתק, כי במידה רבה הוא מספר את השינוי שעבר עולם האופנה וספציפית תחום שיווק האופנה כפי שאנחנו מכירות אותו היום. בהמשך, ודי מהר וקסנר הפך לבעלים של לא מעט מותגים מוכרים בהם פורנזה, אברקומבי & פיץ' ולימיטד, ממנו התחיל. הוא הפך לתאגיד על של מספר מותגי אופנה ששינו את האופן שבו אנו רוכשים בגדים, ואת המהירות שבה אנו צורכים פריטים חדשים. 

מה אין פה? נשים. כלומר הן מופיעות כל הזמן בקצב מסחרר אבל זה במידה רבה הסיפור של גברים שהנדסו את כל התפיסה שלנו לגבי הלבשה תחתונה

ואחרי שהשתכנענו בכך שווקסנר הוא הגאון שתלה כנפיים על נשים והפך הלבשה תחתונה לסקסית עד כדי כך שלמעשה שווקה גם לגברים כדי שיקנו לנשים שלהם, מגיע הנבל. הסדרה, לפחות מצפייה בפרק הראשון, מותחת קו בין ימי הזוהר והתהילה של המותג, לבין ההתדרדרות שלו עם הופעתו של איש העסקים ועבריין המין שהואשם בסחר בקטינות – ג'פרי אפשטיין. 

ג'פרי אפשטין, מתוך "מלאכיות ושדים" | צילום: באדיבות סלקום TV

כל יודעי הח"ן שהתרפקו על גאונותו של המייסד, לא מבינים כיצד בשנות השמונים, עם מעברו של וקסנר לניו יורק, הפך לחבר קרוב של המיליארדר העבריין. יש שאמרו בסדרה שאפשטין "מהפנט", ו"שידע למצוא את דרכו ללבם של גברים יהודים עשירים", כך או כך, וקסנר עשה מעשה חסר תקדים והעביר לאפשטין שליטה מלאה על כלל נכסיו, ומכר לו ב"פרוטות" – 20 מיליון דולר – את הבית הכי גדול במנהטן. שזו, מבינה כל מי ששילמה אי פעם סכום כלשהו על דירה, שערוריה בפני עצמה. 

אז יש לנו גאון שסרח, יש לנו נבל, ומי אין לנו? נכון, נשים. כלומר, יש. הן מופיעות כל הזמן בקצב מסחרר בתור אלה שמדווחות על הדמויות הראשיות או הדוגמניות שמסתובבות בבגדים זעירים וכנפיים פומפוזיות. אבל זה במידה רבה מספר את הסיפור של גברים שהנדסו את כל התפיסה שלנו לגבי הלבשה תחתונה, מה נחשב סקסי ואיך לגיטימי להציג נשים. לא רק הם, אבל גם הם.

ועכשיו מתחיל לטפטף הפשע, אם אתן מתעלמות מהחפצה של דוגמניות ומניצול פועלים המשתכרים פחות מדולר ליום במפעלי יזע במדינות נחשלות, עליהם מחליקה הסדרה כמו מעידה קלה בסטילטו. למנכ"לית לשעבר, מגיע דיווח שאפשטיין מסתובב בניו יורק ומספר לנשים שהוא סקאוטר דוגמניות למותג. לא זו אף זו, הדוגמנית והשחקנית אליסיה ארדן מדווחת שהגישה תלונה נגד אפשטיין על פגיעה מינית. עכשיו עולה השאלה האם יש סוד שקשור באפשטיין והוביל לנפילתו של המותג. התשובה היא כנראה שלא. הוא פשוט הפסיק להיות רלוונטי ברגע שבו להטריד ולפגוע מינית בנשים במקום העבודה הפך להיות אירוע לא לגיטימי, וזה לא היה כל כך מזמן.

מתוך "מלאכיות ושדים" | צילום: באדיבות סלקום TV

ב-2019 כשנחשפו קשריו של וקסנר עם אפשטיין הוא פרש מניהול כלל חברות האופנה שבבעלותו וסיים את דרכו באימפריית העסקים שבנה. באוגוסט 2021, אחרי ביטול של תצוגות קודמות, הודיע המותג באופן סופי ורשמי שלא יקיים יותר את תצוגות האופנה האקטרווגנטיות שלו, שבכל פעם המציאו קונספט מופרך יותר מהאחר (ויפהפה להדהים, זה כן) ובו נתלו כנפיים במשקל לבנים על כתפיהן הענוגות והרזות של דוגמניות שדופות. היו שטענו שהמותג התדרדר כי המייסד שלו לא הצליח להתאים לרוח התקופה, בה רזון הוא כבר לא בונטון ולהטריד נשים לא עובר חלק בגרון וזה כבר לא מחליק במסלול להעריך רק את המראה החיצוני של נשים, משל היו אובייקט. 

כך או כך הדוקו שמספר את המותג הוא סיפור טוב ולא מספיק מוכר ששווה לעקוב אחריו. לא רק כי הוא מסופר היטב (אם כי היה צריך לגגל כדי לבדוק שלא נוצר מטעמו של וקסנר), אלא כי הוא מספר את הסיפור הנצלני והציני של תעשיית האופנה בכללותה, דרך המקרה הפרטי של מי שהנהיג הרבה מהנורמות הפטריאכליות בה, וזה יפה לראות איך עכשיו הפטריארכיה פושטת את הרגל במעוזות הכי מובהקים שלה, ושהיא כבר לא באופנה בכלל.   

איפה רואות: ימי שלישי, סלקום TV