מכורים אנונימיים לסבל

להפסיק לסבול. הדרך בת שני השלבים

88 שיתופים | 132 צפיות

במאמרים קודמים התחלנו לבחון את המקורות לנאמנות הנפוצה שלנו לסבל, והגענו ממש לתחילת החיים – לזרע ולביצית. ראינו שחוסר איזון בין "הזרעוניות" שלנו לבין "הביציות" שלנו הוא שורש ההתמכרות לסבל. הסבל הוא מסר שהועבר אלינו במשך דורות, והופנם במיוחד בעַם שלנו, עד שהפך למעין תוכנה בגנום.

כל כך הרבה דברים עצובים מתרחשים סביבנו, שמיד עולה בנו אשמה: הרי זו חובתנו המוסרית לכאוב ולסבול עם הסובלים (כאילו בזאת אנו מסייעים להם). כך בעצם האויב כבר ניצח – אנו עושים את עבודתו בעצמנו, ולא מעיזים לשמוח ולחגוג את החיים. אכן האתגר הגדול ביותר הוא לשמוח, בלי לשכוח.

מנגנון הסבל

אם אושר אנו רוצים, ראשית עלינו להבין את ההתמכרות שלנו לסבל. אחרת ה"תוכנה" העתיקה, האוטומטית, תמיד תוביל אותנו לדפוסים המוכרים לה. מדובר כאן לא במושגים ערטילאיים, אלא בדפוסים עצביים שעוצבו במוחנו.

למשל, הדפוס "זה עוד ייגמר בבכי!" המופעל בלב השמחה שלנו. לא משנה כמה דברים טובים קורים, תמיד נחזור לחוסר הסיפוק, לדאגה, לחרדה, ולציפייה שהשמחה תסתיים. לא חשוב כמה הישגים השגנו, תמיד נתענה על מה שעדיין אין לנו. מעטים שולטים באמנות ה"לרצות את מה שיש". כל חיינו עשויים לחלוף בשאיפה לעתיד טוב יותר ובהחמצה של החיים עכשיו.

אם באושר אנו רוצים, עלינו להבין איך בדיוק אנו סובלים, איך המנגנון הזה עובד, איך אנו מגיעים לסבל באופן הבטוח והישיר ביותר? אילו מחשבות עוזרות לנו להגיע לסבל, אילו אשליות, פנטזיות ובעיות? ואף חיוני שנחקור מה עוזר לנו להישאר בסבל.



אני סובל משמע אני קיים <br /> אילוסטרציה: stock.xchng" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/401/10401/380×225.jpg?1168772553" />                             </p>
<div>אני סובל משמע אני קיים <br /> אילוסטרציה: stock.xchng</div>
</p></div>
<h2>קסם ההכחשה</h2>
<p>רוב האנשים מתכחשים להתמכרות לסבל. הם יאמרו שזו היסחפות והגזמה. אולם זו תמימות לחשוב שאף שדורות שלמים העבירו לנו את המסר המוכר ביותר של הסבל, עלינו הוא לא הטביע את חותמו. גם אם "כבר שמענו והבנו", כדאי לזכור שגם אם הבנו בשכל, הרי שהגופנפש מבין רק מה שהוא מתַרגל יום יום שעה שעה. אז אני שואלת, האם יום יום שעה שעה אתם מתחקים אחר הסבל האוטומטי שלכם ובוחרים בהנאה, בשמחה, בקלות? או שייתכן כי אתם עדיין מצטיינים בלקוות לטוב, לחלום ולפנטז על האושר? מתברר שרובנו עדיין מצטיינים בחבלה, ביכולת להפוך כל דבר טוב שהחיים מביאים לנו לחרס, ואז לסבול – איזה תענוג!</p>
<p>רק מחויבות להתחקות אחר מנגנון הסבל שלנו יכולה ליצור שינוי, אך כאן בדיוק תפקידה של ההכחשה. ההכחשה מוודאת שלא תהיה אפילו אפשרות לשינוי, לריפוי. שיטת 12 הצעדים למכורים האנונימיים הם נס ששינה את חייהם של רבים, והצעד הראשון מבין ה-12 הוא לעבור את מחסום ההכחשה – להודות ולהכיר בהתמכרות, כי בעודך מתכחש, אין לך צ'אנס. </p>
<h2>ריפוי מהתמכרות</h2>
<p>יש שני שלבים שצריך לעבור כדי לרפא התמכרות. הראשון הוא קצר טווח: הגמילה. השני ארוך טווח: ריפוי הדפוסים שהובילו להתמכרות. הגמילה אינה קלה. ברגע שהגוף מפסיק לקבל את החומר – הסם, הסיגריות או הסבל – מתחילות ריאקציות. קשה לו לשמר את הסטטוס קוו, אבל בו-זמנית הוא מתחיל לנקז ולהזיז רעלנים. </p>
<p>כשאתה מפסיק לתרגל את הביוכימיה היומיומית של הסבל (קורטיזול, אפינפרין ועוד), שאליה אתה רגיל, ומתחיל לתרגל יותר ביוכימיה של הנאה וצחוק (אנדורפין, סרוטונין וחבריהם) מתחיל תהליך ניקוז שגם לו ריאקציות פיזיות ונפשיות. ואם קשה להתחייב לשלב הראשון של הגמילה, על אחת כמה וכמה קשה לנו להתחייב לשלב ארוך הטווח של ריפוי הדפוסים. זה השלב שבו עלינו לזהות איך אנו מגיעים לסבל, לבחור במודע, ושוב לזהות: איך הפכה האהבה לחרס? איך נעלמה השמחה שעמה התעוררתי הבוקר? איך התגנבה לה דאגה לכרסם את המציאות הפנימית שלי? את מי אני משרת כך בעצם?</p>
<p>המכורים האנונימיים עוברים יום ביומו בלי הבטחות בומבסטיות. ואני אומרת שעלינו לעבור כל רגע ורגע, כי בהתמכרות לסבל כל שביכולתך לעשות הוא רק להתחייב לרגע הזה. מה קורה לך כרגע – האם אתה הולך אוטומטית לסבל או שאתה באמת בוחר? אתה יכול לבחור רק כשאתה ער ומודע. ולכן, בלי לעבור את שער ההכחשה, אינך יכול לעשות דבר ובוודאי שאינך יכול להתחייב לדבר.</p>
<p></p>
<div class= ריאקציות פיזיות של הנאה <br /> אילוסטרציה: stock.xchng" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/402/10402/380×225.jpg?1168773082" />                             </p>
<div>ריאקציות פיזיות של הנאה <br /> אילוסטרציה: stock.xchng</div>
</p></div>
<h2>להתחייב? לא תודה</h2>
<p>למה לדבר על מחויבות, שהיא הדבר המפחיד והשנוא עלינו ביותר? כי זה מצחיק, אתם יודעים, שעדיין נדמה לנו שאם לא נתחייב נהיה חופשיים. ומצחיקה עוד יותר היא האמונה שיש בכלל מצב שעוד לא התחייבנו! או שאנחנו מחויבים לטוב בבחירה, או שאנחנו מחויבים לסבל באוטומט שירשנו; או שאנחנו מחויבים לבנייה בבחירה או שאנחנו מחויבים להרס באוטומט; או שאנחנו מחויבים לחיים בבחירה או שאנחנו מחויבים למוות באוטומט. בואו לא ניעלב – הרי במוות אנחנו טובים, ללא הרף אנו ממיתים את עצמנו, את הרגשות שלנו, את התשוקות שלנו. עכשיו לפחות נוכל לבחור איזה סוג מחויבות אנו באמת רוצים. </p>
<p>המוטו של האגו שלנו הוא: אני סובל משמע אני קיים. לאגו קשה לדעת שהוא קיים כשהוא בטוב. זוכרים מה קורה בשמחה, בהנאה, בהתאהבות? אנו מאבדים את הגבולות שלנו, משתחררים, מתמזגים. כל זה מאיים על האגו השומר על גבולותיו ללא הרף. </p>
<p>המכור לסבל אכן אגואיסטי – הוא גורם סבל לכול, הקדוש המעונה מענה את כולם, שואב את כולם לחור שחור. כך גם להפך: הנרפא מרפא, השמח משמח. במחויבות שלנו לריפוי מההתמכרות לסבל, אנו מביאים מזור ושמחה לא רק לעצמנו, אלא לעולם כולו.</p>
<p> </p>
<p> </p>
<p><strong><em>מתוך: מגזין <a href=דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה