מכורים אנונימיים לסבל

להפסיק לסבול. הדרך בת שני השלבים
במאמרים קודמים התחלנו לבחון את המקורות לנאמנות הנפוצה שלנו לסבל, והגענו ממש לתחילת החיים – לזרע ולביצית. ראינו שחוסר איזון בין "הזרעוניות" שלנו לבין "הביציות" שלנו הוא שורש ההתמכרות לסבל. הסבל הוא מסר שהועבר אלינו במשך דורות, והופנם במיוחד בעַם שלנו, עד שהפך למעין תוכנה בגנום.
כל כך הרבה דברים עצובים מתרחשים סביבנו, שמיד עולה בנו אשמה: הרי זו חובתנו המוסרית לכאוב ולסבול עם הסובלים (כאילו בזאת אנו מסייעים להם). כך בעצם האויב כבר ניצח – אנו עושים את עבודתו בעצמנו, ולא מעיזים לשמוח ולחגוג את החיים. אכן האתגר הגדול ביותר הוא לשמוח, בלי לשכוח.
מנגנון הסבל
אם אושר אנו רוצים, ראשית עלינו להבין את ההתמכרות שלנו לסבל. אחרת ה"תוכנה" העתיקה, האוטומטית, תמיד תוביל אותנו לדפוסים המוכרים לה. מדובר כאן לא במושגים ערטילאיים, אלא בדפוסים עצביים שעוצבו במוחנו.
למשל, הדפוס "זה עוד ייגמר בבכי!" המופעל בלב השמחה שלנו. לא משנה כמה דברים טובים קורים, תמיד נחזור לחוסר הסיפוק, לדאגה, לחרדה, ולציפייה שהשמחה תסתיים. לא חשוב כמה הישגים השגנו, תמיד נתענה על מה שעדיין אין לנו. מעטים שולטים באמנות ה"לרצות את מה שיש". כל חיינו עשויים לחלוף בשאיפה לעתיד טוב יותר ובהחמצה של החיים עכשיו.
אם באושר אנו רוצים, עלינו להבין איך בדיוק אנו סובלים, איך המנגנון הזה עובד, איך אנו מגיעים לסבל באופן הבטוח והישיר ביותר? אילו מחשבות עוזרות לנו להגיע לסבל, אילו אשליות, פנטזיות ובעיות? ואף חיוני שנחקור מה עוזר לנו להישאר בסבל.