מי יציל את ים המלח?
על מצבו העגום של ים המלח, וגם: מה כ"כ רע במים מינרליים?
כנס "מלח הארץ" השישי לפיתוח וקיימות, הביא אותי עד לעין גדי. אזור ים המלח (חס וחלילה, לא המלונות הגדולים המנותקים מהסביבה הטבעית!) חביב עליי ועל משפחתי באופן מיוחד לנופש וחופש חורפי. אינני רוצה להסתבך עם פרנסי העיר אילת, אבל מסלולי הטיול הרבים במדבר יהודה הרבה יותר אטרקטיביים מהעיר הדרומית ההומה והרועשת. ושלא אשכח: מקומות הלינה המומלצים הם בית הארחה עין גדי (בתוך גן בוטני שהוכר על ידי אונסקו כאתר מורשת) והחאנים בנאות הכיכר שבדרום ים המלח.
בין ארכיאולוגיה לקיימות וסביבה
הכנס אורגן על ידי "מרכז מדע ים המלח והערבה", בעזרת המועצות האזוריות תמר ומגילות ים המלח, רשות הטבע והגנים וגורמים נוספים. חלקו הראשון של הכנס הוקדש לארכיאולוגיה בכלל, ולחוקר האזור פסח בר אדון בפרט. מה עניין ארכיאולוגיה לקיימות וסביבה? הרבה מאוד!
בר אדון (נולד בפולין ב-1907 ונפטר בארץ ב-1985), היה דמות צבעונית ומורכבת. האיש היה תלמיד ישיבה, אוטודידקט, סופר, בדואי, ממקימי "אגודת השומרים", יורד ים, ארכיאולוג, חוקר אזור ים המלח ומגלה "מערת המטמון" בנחל משמר.
אזור ים המלח היה פורח ומשגשג בעבר. האזור היווה מרכז רוחני, חקלאי, ביטחוני, שלטוני, מסחרי ורפואי. בסיורים המרתקים אף נחשפנו למספר מעגנות הפזורות לאורך החוף, ששרתו בעבר את הספינות הרבות ששטו על המים, כשתפקידן היה להעביר אנשים וסחורות ממקום למקום.
אלא שמעגנות אלו נמצאות היום הרחק הרחק מקו המים. אמנם ירידת המפלס בכמטר בשנה והתייבשות ים המלח איננה דבר חדש, אבל בעזרת הארכיאולוגיה הדגימו בפנינו את הפער בין המקום השופע בעבר, לעומת הקטסטרופה שבפניה אנחנו ניצבים. כך התחדדה תחושת הפוטנציאל המקומי האדיר, מול הסכנה והדחיפות בהצלת ים המלח.
חוסר תיאום
במהלך הכנס התחדדו גם כמה עובדות סביבתיות (חלקן ידועות):
1. הלשון של ים המלח כבר מזמן איננה "לשון", אלא רצף יבשתי המפריד בין חלקו הצפוני של הים לחלקו הדרומי, שהנו למעשה בריכות ענק המשמשות את מפעלי ים המלח.
2. בעוד שמפלס המים בחלק הצפוני יורד בכמטר אחד בשנה ויוצר את הבולענים, בחלק הדרומי קיימת בעיה הפוכה: בשל הצטברות המלח בתחתית הבריכות המלאכותיות, עולה המפלס כל שנה בכ-20 סנטימטרים. עליית המפלס עלולה להציף את עיר המלונות בעין בוקק ונווה זהר!
3. "החברה הממשלתית להגנת ים המלח" (הוקמה במרץ 2008), כשמה לא כן היא: היא מטפלת אך ורק בסכנה לעיר המלונות, ואיננה מעורבת בכל פתרון הוליסטי למצב. בכלל, "הצלת ים המלח" לוקה בחוסר תיאום משווע בין הרשויות, אנשי הסביבה, הפוליטיקאים, תושבי האזור, בעלי האינטרסים השונים ואנשי המחקר.
4. חוקרי "מרכז מדע ים המלח והערבה", ממליצים לבחון את הקמת "תעלת הימים" מים תיכון לים המלח. אולם לפי שעה נראה כי תוכנית "מוביל השלום" בתוואי הערבה (מים סוף לים המלח) היא יותר ריאלית, בעיקר בשל שיקולים פוליטיים (הרצון הירדני) ולא אקולוגיים.
5. מחסור אזורי כרוני במים (כולל בחלקים מטורקיה, לבנון, סוריה, עיראק וירדן) שרק ילך ויחמיר, מציב בפנינו אתגרים סביבתיים ומדיניים אדירים.
שיטת השקשוקה
מעבר לבעיות האובייקטיביות (לכאורה) הקשורות בהתייבשות הגלובלית, בייבוש הכנרת והירדן הדרומי – דבר המשפיע על זרימת המים לים המלח, יש עוד שני אשמים במצב: מפעלי ים המלח וקיבוץ עין גדי.
אני מקווה שאיש איננו חושד בי ביחס אוהד או מקורב לתאגידים בכלל, ולאחים עופר בפרט (בעלי "החברה לישראל" המחזיקה ב"מפעלי ים המלח"). מבלי להיכנס לדיון על סרטו החשוב והמצוין של מיקי רוזנטל העוסק באחים עופר ("שיטת השקשוקה", רוצו לראות!), יש לציין כי באחד הפאנלים ישב דן חן, מנכ"ל מפעלי ים המלח. בדבריו השקולים, בתקווה כי אינם רק "מס שפתיים", הציג גישות עסקיות וסביבתיות המחפשות את האיזונים המתאימים בין חברה, כלכלה וסביבה, והבטיח כי מפעלי ים המלח רואים את עצמם שותפים למאמץ להציל את הים. אגב, המפעלים אחראים "רק" (לדבריו) ל-9 אחוזים מקצב ירידת מפלס ים המלח הצפוני, כתוצאה משאיבת המים לבריכות האידוי שבדרום.שווה לנסות
על פניו, נראה שתעלת הימים (לא חשוב באיזה תוואי) יכולה לתת פתרון משולב: שמירה על מפלס מי ים המלח, ייצור חשמל והתפלת מי ים בדרך. התעלה יכולה להיות גם פרויקט תיירותי. אלא שתמיד קיים גם חשש, בעיקר בפרויקטים כל כך גדולים: סכנה של חדירת מי ים לבארות המים השפירים והמליחים בערבה (מלוחים, אולם בהרבה פחות ממי ים), הפחד מרעידות אדמה (השבר הסורי אפריקאי מועד לרעידות) שיהרסו את הפרויקט.
דבר ידוע הוא שבפרויקטים גדולים והתערבות בטבע (ראו סכר אסואן, למשל), קשה מאוד לצפות את כל הגורמים המעורבים.
ייתכן כי "ירוקים" רבים ומיליטנטים יטענו נגד כל התערבות כזאת בטבע ובמהלכו. מכיוון שמדובר בהצלת ים המלח, בהפקת חשמל נקי (ניצול זרימת המים בהפרשי הגובה לצורך הפעלת טורבינות), בהתפלת מים, ואולי גם בשיתוף פעולה אזורי – אני בעד. כמובן שתוך עריכת סקרי היתכנות ותסקירי השפעה על הסביבה.
אפשר להסכים בקלות עם הטענה כי חברי עין גדי שמו ידם על משאב טבע השייך לכולם וכי תפיסת המים גורמת לייבוש נחל דוד וים המלח (בקטנה), אבל זוהי פריזמה צרה לצרה הצרורה שנקראת "מים בבקבוק".
אגב, רק לאחרונה התפרסם מסמך של משרד הבריאות הקובע כי "אין שום תועלת בריאותית או תזונתית בשתיית מים מבקבוקים לעומת מי ברז. ההפך הוא הנכון". הסיבה: מי ברז מכילים פלואוריד וכלור. הפלואוריד, הגם ששנוי במחלוקת, מסייע במניעת עששת והכלור מחטא ושומר על ניקיון המים מחיידקים. במים מינרלים, שהם מים "עומדים", נמצאו בשל כך הרבה יותר חיידקים.
עוד כתוב במסמך כי "מים מבוקבקים, אף על פי שהם מקושרים למושגים של טוהר וניקיון, מזיקים לסביבה ועלולים להזיק גם לבריאות (הפרשת תוצרי לוואי של חומרי פלסטיק לתוך המים)". ובאשר למי הברז המזוהמים: ניתן לפתור את הבעיה באמצעות מסנן ביתי. זה עדיין הרבה יותר זול, בריא ואקולוגי מאשר מים מבוקבקים.
בנוסף, המים אינם רק מולקולות של מימן וחמצן. למים יש חיוניות, עוצמה אנרגטית, מהות ו"שמחת חיים". מים צריכים לזרום (אפילו בצינור). מים הכלואים בבקבוקים מאבדים משמחת החיים שלהם ומחיוניותם האנרגטית.
מתוך: מגזין חיים אחרים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה