למה תעשיית המוזיקה הישראלית מדירה נשים?

השנה נפל דבר בעולם המוזיקה. מפיקי פסטיבל פרימוורה, אולי הגדול והנחשב ביותר בתחום, הכריזו על ליין אפ יוצא דופן תחת הכותרת The new normal. הנורמלי החדש על פי פסטיבל המוזיקה הבינלאומי הוא איזון מגדרי בין כמות המוזיקאיות למוזיקאים שיופיעו בפסטיבל, וזו, תאמינו או לא, חתיכת היסטוריה.

בשנה הקודמת למשל, שעוד נחשבה תקדימית, על פי סקר שערכו ברשת הנטוורק הנשית Female Pressure, נמצא ש-77 אחוז מהמופיעים בפסטיבלי מוזיקה בעולם היו גברים, משמע 23 אחוז מההופעות היו של נשים, לעומת 9 אחוז בלבד בשנת 2012. כן, זה היה רק עניין של זמן עד שהגל הנשי החדש ששוטף את העולם, מתנועת MeToo ועד לשחקניות ההוליוודיות שדרשו השוואת שכר לקולגות הזכרים, יגיע גם אל תעשיית המוזיקה. נכון שיש את קארדי בי שעשתה השנה היסטוריה כאישה הראשונה שזכתה בגראמי על אלבום הראפ הטוב ביותר ואת אריאנה גרנדה שבפברואר שברה את השיא של הביטלס עם שלושה להיטים בראש מצעד הבילבורד, אבל המציאות, מסתבר, רחוקה מאוד מלהיות מאוזנת.

שברה את השיא של הביטלס עם שלושה להיטים בראש מצעד הבילבורד, אריאנה גרנדה | צילום:  Theo Wargo/Getty Images

במצעד הסיכום השנה של בילבורד האמריקאית נכנסו לעשיריית השירים המובילים של 2018 ארבעה שירים עם קולות נשיים – כולם פרי שיתוף פעולה עם קולגות גבריים, כמו ביבי רקסה ופלורידה ג'ורג'יה ליין עם השיר "מנט טו בי" או קמילה קביו שמארחת את הראפר יאנג ת'אג בשיר "הוואנה". בראש מצעד סיכום השנה הבריטי נחתה אומנם אישה, דואה ליפה, אך היא חלקה את המקום הראשון עם גבר, קלווין האריס, בדואט "וואן קיס". האישה היחידה שמככבת בגפה בעשירייה הראשונה היא אריאנה גרנדה. בישראל התמונה עגומה עוד יותר. אם נסתכל על נתוני אקו"ם, מתוך עשרת השירים המושמעים ביותר בשנת 2018 רק שיר אחד מבוצע על ידי אישה, Toy של נטע ברזילי. בשנת 2017 שתי נשים הצליחו לחדור לעשירייה הפותחת, שרית חדד ועדן בן זקן, ב־2016 הייתה זו רק שרית חדד. ברשימת 50 השירים המושמעים בספוטיפיי מצאנו רק שלוש נשים ישראליות: נטע ברזילי, נוי פדלון ונועה קירל. אוקיי, ככה זה במיינסטרים תגידו, אז בדקנו גם בקהילות עצמאיות כמו למשל קבוצת הפייסבוק למוזיקאים עצמאיים "יחצינו לאן", ושם מתוך 3,500 חברים, אחוז הנשים החברות בקבוצה הוא 32 בלבד.

"אף אחד לא באמת מאמין שהפקתי שני אלבומים", מעידה המוזיקאית ריף כהן, שכמו שאר הזמרות והמוזיקאיות שרואיינו לכתבה משתתפת בפסטיבל ליידי'ז פירסט מבית זאפה, ביחד עם מגזין "את" ובשיתוף המותג ESTĒE LAUDER, שכשמו כן הוא, נוצר במטרה להביא את הנשים לקדמת הבמה. "כשאני באולפן, שאני משלמת עליו, אם הטכנאי רוצה לשאול שאלה טכנית, הוא פונה למוזיקאי שלידי. אני מבינה שאני נראית צעירה ותמימה אז קשה להאמין שלמדתי מוזיקה באקדמיה. תמיד חושבים שמישהו מלחין או כותב בשבילי וגם אם מאמינים שכתבתי והלחנתי, אז להפיק? זה יותר מדי".

"תמיד חושבים שמישהו מלחין או כותב בשבילי וגם אם מאמינים שכתבתי והלחנתי, אז להפיק? זה יותר מדי", ריף כהן | צילום: יונתן טריכטר

"אולי תמצאי זמרות, אבל הרבה יותר קשה להיות נגנית", אומרת סיוון טלמור, "אישה נגנית נחשבת סקנד בסט, את צריכה ממש להוכיח את עצמך. יש תפיסה שנשים הן מוזיקאיות פחות טובות".

"היחס יותר מזלזל לנשים כי הרוב הוא גברי", מוסיפה אפרת גוש, "למשל כשאני מתארחת בהרכבים, קורה שנגנים מרשים לעצמם לדבר בזלזול כאילו שאני לא מוזיקאית כמוהם או לא מבינה את השפה כמוהם, או יודעת אקורדים או תווים, רק שאני כן, והם כמובן מהר מאוד נוכחים לדעת ואז נותנים לי את הכבוד אבל אני צריכה להוכיח קודם כול, מה שלא קורה אם מוזיקאי גבר ייכנס לחדר".

המוזיקאית הוותיקה ריקי גל, חושבת שהסיבה דווקא נעוצה בתוכנו: "אני חושבת שנשים פחות רואות את עצמן כמפעל ויותר כבוטיק, לעומת מוזיקאים גברים שתופסים את הדברים באופן הפוך. אני לוקחת את הזמן, חושבת על האומנות שלי, על מה מתאים לי, וזה לא קורה מהר. גבר לא יודע לעשות את זה מכיוון שהוא מרגיש את החובות שלו כמפרנס, לכן הוא לא מפסיק לייצר. נשים יותר סלקטיביות ולכן פחות יצרניות. בנוסף, מוזיקאיות שהן אימהות גם מטפלות בבית ובמשפחה ומן הסתם הן יותר עסוקות בעניינים האלו ומרפות קצת מהמקצוע התובעני הזה".

"אני חושבת שנשים פחות רואות את עצמן כמפעל ויותר כבוטיק, לעומת מוזיקאים גברים שתופסים את הדברים באופן הפוך", ריקי גל | צילום: בן כהן

קולה של אימא

קל להסביר את המיעוט הנשי בתחום בעובדה שאנחנו גם אימהות. אבל כאימא ואשת קריירה התירוץ הזה לא מתעכל, בטח בתקופה שבה נשים מנרמלות היריון ויש אימהות כמו למשל לירון ויצמן, שבחודש התשיעי מנחה שידור חי שנמשך שעתיים, יובל שרף שהצטלמה לקמפיין בשבוע 39, יונית לוי שמגישה את החדשות מדי ערב, או מיכל הקטנה שחזרה לבמה שבועיים אחרי לידת תאומים בניתוח קיסרי. "בתעשיית המוזיקה להיות אימא זה קשה במיוחד", אומרת טלמור, אימא לפעוט ובהיריון מתקדם, "יש משהו נורא רוקנרול בחיים האלו, ופתאום לנסוע לסיבוב הופעות עם תינוק בן שלושה חודשים כשבין הבלאנס להופעה את מניקה מאחורי הקלעים, זה פחות רוקנרול. על הבמה את צריכה להתמסר כולך, וכשאת אם טרייה היצרים שלך פחות עובדים לכיוון הזה. אני, רגע לפני הלידה, במקום לשבת לנגן בגיטרה, סידרתי את הבגדים של התינוק החדש וקניתי מגבונים ושמן שקדים, הכי לא רוקנרול. אנחנו יולדות יצירה מאותו מקום שממנו אנחנו יולדות חיים, ולא לכולם זה משתלב טוב ונכון. כשיש לך ילדים את לא יכולה לנגן שלוש שעות ביום אז תהיי פחות טובה, לעומת גבר שיש לו ילדים שיכול להתקשר לאשתו ולהגיד 'ממי אני נשאר באולפן, אבוא רק לעשות מקלחות', זה לא ממש עובד בכיוון ההפוך".

"אני חושבת שהבנתי מה זה להיות אישה רק בעקבות הלידות שלי. עד אז לא הבנתי מה הסיפור הזה של פמיניזם", מוסיפה כהן, אם לשני בנים קטנים (שנתיים ו־3), "הייתי אומנית שזמינה 24/7 לכל דבר, בטח לעבודה. ואז ילדתי, ופתאום זה כמו למות ולהיוולד בעולם אחר, מצפים ממך לחזור ולהמשיך כרגיל ואת פשוט לא יכולה. הקושי כמוזיקאית וכאימא נמצא בשוטף – הסינגל החדש שלי יצא בחודש שעבר, שלוש שנים מאז הסינגל האחרון, זה המון זמן במונחי התעשייה. עבדתי קשה על האלבום הזה, כל יום כמו במשרד בלי הנחות, אבל זה לקח זמן. אני יכולה להיות בעבודה ובאמצע השראה ופתאום אני מקבלת הודעה מהמטפלת, זה לא עובר חלק".

"אני לא חושבת שהאימהות עצרה לי את הקריירה ואם היא כן – זה בגלל שאני נתתי לזה לקרות", אומרת גוש, "כשאת הופכת לאימא הכול קצת מתערער, בעיקר בהתחלה, לוקח זמן להבין שאפשר לשלב".

"אני לא חושבת שהאימהות עצרה לי את הקריירה ואם היא כן – זה בגלל שאני נתתי לזה לקרות", אפרת גוש | צילום: אורית פניני

גוש, אימא לילד בן 4, מבקשת דווקא לבחון את טעמו של הקהל הישראלי. "ישראל של 2019 היא עדיין מקום שמאוד מעריך כוח פיזי. עדיין רוב האנשים מאמינים שגברים יכולים לעשות דברים מסוימים יותר טוב מנשים. לראייה, כל פעם שהקהל צריך לבחור באומנים ובשירים אהובים, הרוב יהיה גברי". גוש שולפת את מצעד החיילים של גלגלצ לכבוד 70 שנות עצמאות למדינת ישראל, ולא נשאר מקום לספק. "כל הרשימה זה גברים, ומדובר בשירים מכל הזמנים, כך שהטיעון שאין מספיק שירים של נשים לא תופס. אישה מופיעה לראשונה במקום 18 – בלהקת הנחל, שיר לשלום, ואישה לבדה מופיעה רק במקום ה־64, וזו שרית חדד. זה לא הגיוני".

"בסוף אנחנו עדיין חברה שמרנית, פחות מעריצים פה נשים", מאשרת טלמור, "אם תבחני נשים חזקות במוזיקה תראי שרוב הקהל שלהן מורכב מנשים. בחברה הישראלית יש עדיין שיר הלל לגבר".

צועדות אחורה

בשלב הזה מתבקש להפנות אצבע מאשימה לעורכים ולמפיקים שאחראים על עיצוב הפסקול שלנו ולהבין מדוע נשים מושמעות פחות. "לא רק שאנחנו לא מדירים נשים, אנחנו עושים אפליה לטובה", מוחה בתוקף יסמין ישבי, עורכת מוזיקה ראשית בגלגלצ, "אם 20 אחוז מהשירים שנשלחים אלינו הם של נשים, 30 אחוז מהשירים שגלגלצ משדרת הם של נשים. יש פה תיקון, אנחנו מתעדפים נשים ביחס לכמות השירים שיש. כשאנחנו מכשירים עורכים חדשים הדבר הראשון שאנחנו מלמדים אותם הוא לדאוג שיהיו נשים בכל שעה. לצד מגוון סגנונות מוזיקליים, עברית ולועזית, אנחנו מתעקשים על ייצוג נשי הולם. אם בישיבת פלייליסט צמצמנו מאה שירים לעשרה, אז נוודא שיש אישה ברשימה, הבעיה היא שההיצע קטן יותר".

בדיקה באתר לינקטון שמרכז את כל השירים החדשים שרואים אור מאששת את הטענות של ישבי. מתוך 13 שירים ישראלים שיצאו בחודש פברואר – רק שלושה שייכים לנשים. "אני יכולה לחשוב בקול רם", ישבי מתקשה לענות על השאלה מה הסיבה לכך, "אני אימא לבן 3 וחצי ולבת עשרה חודשים שעדיין יונקת ואני לא זזה מהבית בערב ובלילה, זאת המציאות שלי. האימהות משנה את סדר העדיפויות מרצון, וכל ההוויה הזאת של להיות בחוץ בלילות קשה יותר. גם הסביבה בעולם המוזיקה מאוד גברית, מעבדים, מפיקים מוזיקליים, נגנים, מנהלים".

"יכול להיות שכולנו נגועים או מקובעים בתפיסה שאימהות לוקחת נשים צעד אחד אחורה", אומר אסף הראל, מנהל הבוקינג של חברת ההפקות המון ווליום, שבין מיוצגיה שלום חנוך, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף וגלעד כהנא לצד שמות כמו דנה ברגר וקרן אן. גם בקרב מיוצגיהם מדובר ברוב מוחץ של מוזיקאים לעומת מוזיקאיות. "את צודקת שבתחומים אחרים אנחנו כן רואים ייצוג יותר מאוזן של נשים ואימהות. אני יכול להעיד שדווקא יש הרבה פניות ובקשות להופעות של נשים אבל אין היצע מספק. איכשהו התחום הזה מאוד גברי למרות שמאחורי הקלעים דווקא יש הרבה נשים, ביחסי הציבור למשל הרוב הוא נשי. אבל כשזה מגיע לבמה באמת יש מחסור בנשים ואני לא יודע להגיד למה. גם אם מסתכלים אחורה, בניינטיז הרוב היה גברי, 90 אחוז מהלהקות בעולם היום הן של גברים. למה? אני לא יודע להגיד".

מהצד שלך, האם מוזיקאיות אימהות מערימות קשיים או פחות נוחות לעבודה?
"לא, נשים יכולות להיות יותר רגישות לאיפור ושיער, אבל זה לא משהו שמפריע, זה זניח. אגב, יש ניסיון לתת העדפה לנשים, לראיה מה שקורה השנה בפסטיבל פרימוורה, אבל בסופו של דבר יש פה מעגל קסמים שצריך לפרוץ. אני חושב על נשים מוזיקאיות, יוצרות בתחילת הדרך בעולם שהוא די גברי, כי זאת המציאות, יש בזה משהו שיכול להרתיע. בייחוד בעידן הנוכחי שבו מוזיקאית צריכה לנהל את כל העניין הזה בעצמה, לפחות בשלב הראשון, מהקלטות ועד חזרות ושיווק".

אספקט נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת הוא תחום החינוך. יש מעט מאוד בתי ספר למוזיקה, וכבר שם, בגיל הרך, הרוב הוא גברי. "להיות נגן ומוסיקאי זה לא רק יצירה ורוח, יש בזה משהו סיזיפי טכני ומשהו בחינוך לזה עובד יותר טוב עם גברים״, אומרת גוש, ״עניין נוסף הוא גם מול מנהלים, יש עניין של נשים וכסף, ׳אוי אוי אני לא מתעסקת זה, אני לא יודעת כמה חייבים לי׳, בסופו של דבר הדרך שגבר ואישה עוברים, גם במוזיקה, היא לא אותה הדרך, אנחנו צריכות לטפס על הרים הרבה יותר גבוהים".  

"אישה נגנית נחשבת סקנד בסט, את צריכה ממש להוכיח את עצמך", סיוון טלמור | צילום: נועה אייזנשטט

הגברות הראשונות: המהפכה הנשית מרימה את הווליום

מחווה לתרצה אתר, גרסה נשית פרועה ל"הזוג המוזר" ומופעים של הזמרות הכי מעולות בארץ, כל זאת ועוד בפסטיבל ליידיז פירסט. רעות פיינגולד, יזמית הפסטיבל: "אומנות נשית היא ביטוי להנהגה נשית וכך גם הפסטיבל"

עם כל הכבוד לפסטיבל פרימוורה בחו"ל, שמארגניו מבקשים להביא לשוויון בין פרפורמרים לפרפורמיות, פסטיבל ליידיז פירסט של זאפה בשיתוף מגזין "את" והמותג ESTĒE LAUDER מוכיח שלא צריך למהר ולפנטז על אירופה. לכבוד יום האישה הבינלאומי יוצאת קבוצת זאפה במהלך יוצא דופן בהשתתפות מוסדות תרבות ברחבי הארץ, ומכריזה על פסטיבל יצירה נשית שמתקיים במשך חודש שלם. מדובר בכ־80 אירועים שונים שיתקיימו בכל רחבי הארץ, במגוון תחומים: מוזיקה, קולנוע, אומנות, מחול ואפילו יוגה. בגזרת המוזיקה תוכלו למצוא הופעות של מוזיקאיות כמו ריקי גל, ריף כהן, דנה ברגר, אסתר רדא, גלי עטרי, רוני דלומי, נורית גלרון ועוד. את גזרת הבידור מאכלסות הנשים הכי מצחיקות בסצנה, בהן נלי תגר עם מופע חדש ונטול פילטרים ותום יער חסרת המעצורים. עוד דברים ששווה לצאת בשבילם מהבית: גרסה תיאטרלית נשית ופרועה ל"הזוג המוזר" בכיכוב מגי אזרזר וטלי אורן, וערב מחווה לשיריה של המשוררת תרצה אתר תחת הטייטל "תמונת אישה". מי שהגתה את היוזמה החשובה הזו היא רעות פיינגולד, שותפה וסמנכ"לית קריאייטיב של קבוצת זאפה: "היה לנו חשוב לייסד פרויקט סביב יום האישה, שמביא לידי ביטוי את הנשיות כמו שאנחנו רואים וחווים אותה", אומרת פיינגולד, "כאישה אני יכולה לומר שאני רואה באומנות נשית עוד ביטוי להנהגה נשית וכך גם בפסטיבל הזה. הקפדנו לייצר מגוון תכנים בכל מיני אספקטים שנמצאים על סדר היום – יזמות, קריירה, מיניות וגם פסיכולוגיה, הפסטיבל מציע מארג שלם". אומנם הפסטיבל לא נשען על טוהרת המוזיקה בלבד, אך פיינגולד מעידה שבזאפה לא נתקלו בשום קושי למלא את הלו"ז במופעים של נשים. יתרה מכך, היא אינה מקבלת את הנתונים המובאים בכתבה, אולי היא מצוידת בגישה אופטימית יותר המוכיחה שכשפותחים קצת את הראש, פתאום אין מחסור בנשים יוצרות: "יש לנו מעל 2,000 מופעים בשנה, אנחנו נותנים במה לכולם, כשנשים הן חלק אינטגרלי יומיומי מהליין אפ שלנו. יחד עם זאת, יש משהו בהפניית זרקור בפסטיבל אחד שנותן במה רק לעשייה הנשית. בשגרה, כשאנחנו בונים פסטיבל או לוח מופעים, הנושא המגדרי בכלל לא עולה. בעינינו אין שום בעיה, אלא יש הצפה מבורכת ורב־תחומית של נשים וכל מה שנשאר זה רק לבחור. היה לנו קל לייצר את הליין אפ העשיר לפסטיבל הזה".