מין כבריחה מהמוות?

הסברים שונים ניתנו לצורך הבלתי נלאה בכיבושים מיניים. נהוג לתלות את הדחף הגברי לכיבוש נשים רבות בהסבר אבולוציוני:בצורך הטבעי להפיץ את תאי הזרע כדי לשמר את הגנים. אולם, גם אם הסבר זה הוא בעל תוקף מדעי, אין הוא דוחק הסברים אחרים לדחף השולט בחיי רבים.בכתביו של חנוך לוין, מככב בעיקר ישבנה של האישה. לוין מביע את השקפתו לגבי הסיבות למרדף אחר המין, והן שונות לחלוטין מהסיבה האבולוציונית. אמנם אין מדובר בהוגה דעות, אך בכל מחזותיו חוזר לוין לשאלה "מהו האדם" ו"מהי משמעות החיים".

המוות המארגן את קיומנו

תודעת המוות גורמת לאדם לחיות תמיד בתחושת אימה נוראה. לוין עסק במוות שוב ושוב, גם שנים רבות לפני מותו. כיצד הוא אומר באחד משיריו? "אני חש כל הזמן את הפחד מפני הזקנה והמוות מציץ לי מהסף". במחזהו האחרון, "הבכיינים", בולטת העובדה שהחיים הם בבחינת שהות זמנית וחולפת העתידה להסתיים במהרה. "גם אלה שנושמים עדיין – קברם כבר חפור".

ההתנסות במוות מערערת את הביטחון האונטולוגי הבסיסי של האדם בקיומו. המוות מנכיח בפני האדם את השבירות שבקיומו, ושבירות זו מחוללת באדם את תחושת האימה על רקע תשוקתו העמוקה להתקיים. האימה מפני המוות מחלחלת לתוך חיינו ומעיבה עליהם. המחשבה על כך שניעלם מעל פני האדמה היא בבחינת "צל מרפרף בקרביים", המעכיר את החיים ומשפיע על ההתנהלות שלנו כולה, וכדברי לוין: "לעלבון מותי הקדשתי את חיי".

העונג מיני מול פחד המוות

לא בכדי מופיעה בראש רשימת העינוגים ה"הנאה המינית השפלה", שהרי זו משכיחה מן האדם, ולו גם לשעה קלה, את אימת המוות. מחשבת המוות מופיעה לפתע בלב האדם ומסעירה את "דמיו למחשבת הכיליון הנוראה". והתרופה? שעה "שהיד התועה על בשר האישה תשוב לנסוע אל מחוזות עונג נכספים" ("חיי המתים"),ואז "אנו את המוות שוכחים".

אחת הדרכים הרווחות יותר, אליבא דלוין, לבריחה מפני המחשבה על המוות הממתין לנו, הוא המין. כביכול, אין אמצעי בדוק כמותו למפלט מפני אימת המוות. העיסוק במין מעניק את האשליה שהזמן עומד מלכת. במפגש המיני סוברים השניים שיצהלו לנצח: "איך נדמָה אז החיבוק לנצח / והבל נשיקות אינסופי / איך צחקנו מלוא הפה/ כאומרים: נחיה" ("הג'יגולו מקונגו"). אולם בהמשך מבהיר לוין, שהמחשבה שבמין יימצא מפלט מהמוות היא אווילית. היא בגדר אשליה העתידה להתנפץ על קרקע המציאות המרה. אך אין זה מונע מן האדם להמשיך במרוץ המיני.

בשיר "ציפור המכנסיים הקטנה" ("הג'יגולו מקונגו") מבטיחה הציפור לילד הרך, המגלה את הציפור בפותחו את כפתור מכנסיו: "אני אביא לך את האושר הכי גדול". בבגרותו "הייתי מוצא לה טרף, פה חור וגם שם איזה חור,/ והיא ניקרה ללא מעצור", כשהיא ממשיכה להבטיחו, כי בסיפוקה נעוץ אושרו. אולם בסוף השיר היא אומרת לו: "סבא, טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור".

חלום המין ושברונו

הזונות והשיכורים שבמחזה "אשכבה" מייצגים את הפאזה בחיי אדם שבה הוא מנסה למצוא את האושר בתענוגות הבשרים. בכל מחזותיו של לוין נמצא את הכמיהה לאושר. במקום התענוג המלא, שאותו איבד האדם עם הלידה, הוא מוצא תחליפים למיניהם, ואחד מהם הוא המין. אך כמוהו ככל שאר התחליפים, אין בו ממש. ההתייחסות היא למין מנותק מרגש, מין שאין בו חיזור או שמץ רומנטיקה. הן השיכורים והן הזונות חולמים על משהו טוב יותר ממה שהם מוצאים במציאות.

פסגת חלומן של הזונות הוא המיליארדר שיעבור בעיירתן הנידחת. אולם אין מדובר רק בעושר אגדי – הן חולמות על עולם של רומנטיקה, של חיזורים, ולא של מין ישיר ובוטה, חסר עידון ורכות. המיליארדר ההזוי מסמל את הגשמת המשאלה לאושר. אולם עם שהן מבקשות לב, ראש ואנושיות – אין הן עצמן מגלות שמץ מכל אלו ביחסן לגברים שעמם הן נפגשות. למרות חלומותיהן הרומנטיים אין בהן שום התייחסות לבני זוגן. אין הן מזהות כלל שהיו עם אותם גברים עצמן בשתי העיירות. יחסן לגבר כאל חפץ בא לידי ביטוי באמירה: "אדון פשפוש'קלה" – איבר המין כמייצג את האדם כולו.

הכמיהה לאושר

הכמיהה האמיתית העומדת מאחורי תאוות המין נחשפת ב"אשכבה" בחלומם של השיכורים על נשים מהממות ונדיבות, המעניקות את חסדיהן תמיד: "זניוגבגבובנע – זונה נותנת יום ולילה גם בשבת גם בחג, והכל בחינם ועוד נותנת עודף".

חלום השיכורים על זונות נדיבות נלעג באפסותו ובעליבותו, אך משקף את העיוות ואת הטרגיות שבחיי האדם. אדם אינו מסוגל לזהות למה באמת הוא כמה. החיפוש אחר זונה נדיבה מחפה על הצורך האנושי העמוק באהדת אמת, באהבה. מתת החינם הנכספת, הניתנת ללא הגבלות, מרמזת על הגעגועים הנסתרים למצב הינקותי הפסיבי, לשד האם המעניק כל טוב. האוכל האינסופי, כמוהו כמין הניתן במתנה, הם סמל לנתינה השופעת ללא הגבלה, לאהבה ללא גבולות.

הקשר בין קבלת זיון חינם לתקופת הילדות עולה גם במחזה "הזונה מאוהיו". הקבצן הויביטר אומר לזונה שאת חסדיה הוא מבקש: "בגלל יום ההולדת חשבתי לקבל את זה במתנה". ובהמשך: "אין מתנות, מה? חלף עבר גיל ארבע". כלומר, הילדות היא השלב היחיד שבו זכינו למתת חינם, ובלי קשר למעשינו או למחדלינו, כל רצונותינו נתמלאו. אולם, הכיסופים למצב זה אינם עוברים מן העולם. הטעות היא בכך שאין האדם משכיל להבין למה באמת הוא עורג – הוא רודף אחר מין, כשבעצם מבוקשו הוא האהבה.

געגוע לילדות

רעיון זה מודגם בהזייתו של הזקן ב"אשכבה" זמן קצר לפני מותו. על ערש דווי הוא נזכר, מתוך געגועים, באמו. אמנם הוא מדבר שם על "הפימה של אמא שלי", אך יוצר קישור מפורש בין הפימה לפטמה. זאת ועוד, יש כאן רמז ברור לגבי הקשר שבין התלות האורלית האינפנטילית לבין התאווה הבוגרת לאישה, שכן הזקן יוצר אנלוגיה בין פימת אמו לפימת אשתו (האישה כתחליף לאם). אולם הכל מרוכך ועובר מטמורפוזה. לא רק שיש הסבה של הפטמה לפימה בקשר לאם ולאישה גם יחד, אלא שההעתקה לאשתו אינה כרוכה ביצרי מין, אלא אך ורק ברוך ואהבה. האם מבקש לוין לומר לנו בדרך עקיפין שהמרדף אחרי המין הוא בעצם תחליף לחיפוש הבלתי נלאה שלנו אחר אהבה?

מבחינה זו, הייחול למתת חינם מן הזונה ברובד הוולגרי של המחזה והגעגועים למחוז החפץ של הילדות האבודה בקטע הרציני של מות הזקן, עולים בקנה אחד.

הפימה, המייצגת את השד המעניק, מקור ההנאה והתענוג, הופכת בהזייתו של הזקן לחלה מתוקה, המזינה אותו לנצח. האם המעניקה כל טוב וללא כל הגבלה מתחלפת בהזיה בסמל החלה המזינה – ככל שאוכלים ממנה, היא חוזרת ומתחדשת. הכמיהה האינפנטילית לאושר מתמיד שאינו נפסק לעולם מופיעה כאן במסווה. אך במציאות, קיימת ההיזרקות לעולם של סבל: "אסונות היו ויהיו תמיד…".

לצד האשליה שהטוב (התענוג) הינקותי יימשך לעד, ניצב הכאב שבעמידה בפני השוקת השבורה של המציאות. הניתוק הוא בלתי נמנע ומכאן ואילך לא נותרו אלא הגעגועים. אלא שאדם אינו משכיל להבין את פשר כמיהתו. בחיפושו אחר האושר האבוד הוא מסתפק בתחליפים עלובים ואינו מבין שבקיום השברירי שלנו הדבר היחיד החשוב באמת הוא האהבה. כיצד אומרת לביבה במחזה "מלאכת החיים"? "אי אפשר לעבור את החיים האלו בלי חיבוק".

האישה כמחוז כיסופים

דימוי "האישה הנפלאה שבתוכנו" הוא חלק מעולם הדימויים הגברי אצל לוין, גם אם אין לו שמץ אחיזה במציאות. האישה מסמלת עבור הגבר את העדנה, את הרוך ואת האושר, שהוא כה עורג אליהם. על אף המפלצתיות הממשית של האישה בכתביו של לוין, היא מחוז כיסופים מתמיד, וזאת, בין השאר, משום שהיא מסמלת עבורו את האם הרחומה והמעניקה כל טוב. אלא שהאדם נוטה לשגות, ואינו משכיל להבין את פשר הערגה המפעמת בו ו"מתרגם" את כמיהתו אל האישה לתשוקה גרידא. בכך הוא מחמיץ במו ידיו את אפשרויות האושר שמזמנים לו החיים בעמק הבכא הזה.

לצמצם את ההחמצה שבחיים

רבים הצביעו על כך שמחזותיו של לוין מדכאים, קודרים ופסימיים. אני סבורה שיש בהם גם משום אופטימיות, וזו נעוצה בכך שהם מהווים מראה של חיינו, מראה המבקשת לחולל שינוי. דווקא בשל המודעות לקיומו של גורל מוחץ, עלינו לנהל את חיינו בשכל ולגלות אחריות רבה יותר לגביהם. עלינו לנצל את הזמן הקצר שניתן לנו ולא לכלותו בהתרוצצות חסרת פשר ובמרדף אחר הבלים. אם ישכיל אדם לחשוף בכנות ובאומץ את מניעיו האמיתיים, אולי יש סיכוי שיעלה בידו לצמצם את ההחמצה שבחייו. בראש ובראשונה על האדם לגלות את הצורך העמוק שלו בתלות ובאהבה ולא להסתירו במסווים למיניהם, פן יאחר ויגלהו רק על פי הקבר.

אכן אין גאולה מן המוות הממתין, אך ביכולתנו להקנות משמעות לחיים. החיים אמנם מיוסרים ומלאי דאבה, אך לוין מצביע על קורטוב של נחמה שאפשר למצוא בהם – האהבה.