מיכל פעילן: "אני לא כאן כדי שיחבבו אותי"

פאולה רוזנברג הזדעזעה מהסטורי של מיכל פעילן. "פשוט בכיתי, אבל הכרחי לדעת מה שקורה בזמן אמת", היא כתבה ומיהרה לשתף בחשבון האינסטגרם הפרטי שלה. גם אופירה אסייג נחרדה ממנו ולא הצליחה לעבור עליו בשתיקה. במסגרת אחת ההפגנות בקפלן, מפגינה נגד ההפיכה המשטרית נגררה באלימות על ידי שוטר בעודה על המדרכה ונעצרה בכוח – והסרטון הנ"ל התפשט ברשת כמו אש בשדה קוצים. מאחורי התיעוד הקשה הזה, ועוד רבים אחרים שהופכים ויראליים מרגע שהיא מעלה אותם, ניצבת בעוז הכתבת הנמרצת לענייני רווחה של קשת 12.

>> "אתם גזורים? אתם לא חיים כאן?": דניאל עמית יוצאת למתקפה

כבר חצי שנה היא משדרת מההפגנות של מוצאי שבת. "בהפגנה הראשונה שהגענו לסקר בהבימה, לא הבנו את גודל העניין", היא מספרת, "בהפגנה החברתית של 2011 הייתי סטודנטית, והפגנתי כמו סטודנטית. הפעם הרגשתי שקורה משהו גדול ושאני צריכה לדווח ולתווך לצופים, בלי קשר להיותי כתבת רווחה, ומאז כל הפגנה ויום שיתוק – אני שם. התחושה היא בעיקר לאן הגענו, ותסכול גדול".

"בעבר כשדיברתי על ניצול שואה שאין לו מקום לשים את הראש או על אימא חד הורית שלא מצליחה להחזיק את ילדיה – הייתי מוצפת באנשים שרוצים לעזור. היום אני עושה כתבה והטלפון שלי שקט. זה מפחיד"

 

קשוח.
"כן. נוכח הרבים שיוצאים לרחוב ומשמיעים זעקה כנה ואמיתית, מתקבלת הזעקה מהצד השני בבוז והסתה. יש ציבור שמאמין בהפיכה וציבור אחר שלא, ואני מנסה לתת במה לכל הצדדים. ראיינתי למשל ביום השיתוק האחרון מישהו שעמד בפקקים ורצה להגיע הביתה, וקיבלתי דברי נאצה על כך שהעזתי לדבר על הפקקים ולתת גב למשטרה. אני בתמימותי תוהה למה אין נבחר ציבור, או ראש ממשלה שמנסה לנתב לחיים משותפים, להסכמות. אני נטרפת מזה שהדבר היחיד שיש הוא הסתה נגד ציבור שלם, נגד התקשורת, וכל מה שיכול להעמיק את הקרע והשנאה. זה מה שמפחיד אותי".

את מסקרת גם את ההפגנות של תומכי הרפורמה?
"אני מסקרת גם את ההפגנות של תומכי הרפורמה, ונתקלתי שם בשנאה עזה ואלימות".

ואיך המשטרה נוהגת שם לעומת ההפגנות של מתנגדי הרפורמה?
"זו לא אותה מציאות. אצל המתנגדים יש רצון להתנגד, עוצרים את איילון כדי לשבש, ואצל תומכי הרפורמה אין נסיונות לשבש. מצד שני, בהפגנה של התומכים, המשטרה עזרה לי להיחלץ ומאיר סוויסה (קצין המשטרה שעורר סערה כאשר השליך רימון הלם נגד מפגינים וקיבל תעודת הצטיינות, דב"א) היה בין המחלצים שלי".

"אני תוהה כבנאדם אם יש דרך חזרה ואני לא בטוחה", אומרת פעילן בהתייחס למצב העגום שנקלענו אליו, "כן, אלה מילים קשות, אבל זאת המציאות. חיי נעים בין ייאוש מוחלט לבין זה שאנשים מסתכלים עלי כנקודת אור. הייתי עם בן זוגי ערן, כשבסוף השידור ניגשה מישהי ואמרה 'חיכיתי לדבר איתך כי אני רוצה לומר לך שאת מחזקת אותי'. חשבתי, הנה אני בייאוש ואני רואה אנשים שלא מוותרים, אז זה לא עובר לידי. אני מרגישה את האחריות שמוטלת על כתפי. כשהשנאה סביב מפחידה, את צריכה שיגידו לך שלא תתייאשי, שיש אפשרות אחרת".

>> השבוע חשכו עיניי. המחשבה שהמדינה יכולה לפגוע בי כך מחרידה אותי

"אני מאוד מתלבטת עד כמה לשתף בפחדים ובחששות באינסטגרם הפרטי שלי", היא ממשיכה, "אבל חשוב לי לתת כוח, ולנשים בפרט. אסור לנו להתייאש, גם אם יש לנו הרבה סיבות להיות מיואשים".

פעילן מתגייסת למען שיקוף האמת בכל הזדמנות אפשרית, ובשבועות האחרונים ערוצי הסושיאל שלה הפכו למקום בו אפשר להתעדכן ולהתחלחל מהאלימות המשטרית הגוברת בהפגנות, אבל לא רק.

"אני מקבלת ביקורת על זה שאני תופסת צד, לא בערוץ שלי, בערוץ 14 למשל. אבל המאבק שלי הוא לא עניין פוליטי, למרות שמנסים להפוך אותו לכזה. היום אין מורכבות, הכל שחור או לבן"

 

האג'נדה שלה ברורה: לעשות הכל כדי ליצור כאן עתיד טוב יותר. התעללות בגנים, ילדי מהגרים, נשים מוכות, ניצולי שואה, נכי צה"ל, להט"בים – שום דבר לא עובר על יד פעילן. איתמר בן גביר, מאי גולן, יריב לוין, יצחק פינדרוס, וכמובן, בנימין נתניהו – פעילן לא דופקת חשבון לאף אחד, ומעבירה את הביקורת החדה והנוקבת שלה בצורה חכמה וכואבת.

"מה אפשר לעשות? לשתוק נוכח מה שקורה?", היא אומרת. "בעיניי זה לא עניין פוליטי של ימין ושמאל, או כן ביבי – לא ביבי, יש פה זכויות נשים שנמצאות בסכנה. אני נלחמת על זה כמו שנלחמתי בממשלה הקודמת ובזאת שקדמה לה. אני נאבקת על ערכים".

"למשל, בתחילת הדרך, בהפגנה הראשונה עם הגלימות האדומות של 'בונות אלטרנטיבה', הן לא קיבלו במה והתייחסו אליהן כאל גימיק", מספרת פעילן, "אבל אני הרגשתי שאני חייבת להתייחס למקום שלהן בתוך ההפגנה, כי אי אפשר להתעלם ממאבק ספציפי של נשים".

לא אומרים לך בטלוויזיה להרגיע?
"אני מקבלת ביקורת על זה שאני תופסת צד, לא בערוץ שלי, בערוץ 14 למשל. אבל המאבק שלי הוא לא עניין פוליטי, למרות שמנסים להפוך אותו לכזה. היום אין מורכבות – הכל שחור או לבן – ובשבילי לרצות להגן על להט"בים, נכים, קשישים, זכויות נשים – זה לא פוליטי".

זה קשה להיות כתבת רווחה בימים טרופים אלה?
"ככתבת רווחה זו התקופה הכי מתסכלת, כי אין מקום לרווחה ואין במה למה שאני מתעסקת בו ביומיום. הדבר היחידי שהממשלה מתעסקת איתו זה המהפכה המשפטית. אנחנו במציאות שהכל מטורלל וכל יום קמים לטירלול חדש, וכשאת מדברת על עוני ועל קשישים, זה חייב להיות פוליטי. אני מעלה מצוקות ואין לי עם מי לדבר כי היום זה לא מעניין. זה דוחק את החיים עצמם – מיוקר המחיה עד אלימות במשפחה – וזה תסכול אדיר. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, שאסור לשתוק".

בין הדברים שהטרידו במיוחד את פעילן לאחרונה ניתן למנות גם את חוק האיזוק האלקטרוני, שעבר רק עכשיו ביולי, אחרי סחבת ממושכת. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר התעקש להפיל את הצעת החוק המקורית, בשביל להוסיף שינוי שלכאורה יגן על גברים מהאשמות שווא. בזמן הזה נרצחו עוד נשים בישראל. "בן גביר כנראה היה עסוק בדברים אחרים", היא אומרת, "אני מניחה שהוא לא מחבב אותי במיוחד וזה בסדר. בסוף היחסים צריכים להיות מקצועיים, ואנחנו כאן לבקר את השלטון. אני לא כאן כדי שיחבבו אותי, אלא להגיד מה הם עושים לא נכון ומה הבטיחו ולא קיימו".

באחד הפוסטים האחרונים שלה כתבת ש"ברור שאנחנו עדים לשינוי מדיניות ביחס המשטרה למפגינים", ושזה מגיע הכי מלמעלה – מבן גביר. כתבת שאחרי שיחה טעונה עם דובר המשטרה באולפן, הוזמנת לפגישה עם המפכ"ל לשתף בדברים הקשים שראית בשטח. זה קרה?
"הפגישה עוד לא נערכה. פגשתי אותו תוך כדי הפגנה כשמפגינים ניסו להיכנס לרחבת הכנסת. אני מתכוונת ללכת ולתאר לו מה עיניי רואות. אני כבר שבעה חודשים בשטח ורואה את יחס השוטרים. יש הסלמה. אני מבינה שצריך לפנות את איילון, אבל יש הבדל בין לפנות מפגין לבין לירות ממכתזית היישר לראשו או לפוצץ מפגין באגרופים אחרי שהוא נאזק".

תגובת משטרת ישראל: "אשר להפעלת מכלית התזה נציין כי מדובר במחאות שהפכו להפרות סדר אלימות במהלכן נחסמו צירי תנועה שגרמו לפגיעה בציבור גדול של נהגים. לאחר אזהרות המשטרה ומשניסיונות הפיזור בהידברות לא הואילו, נאלצה המשטרה מתוקף תפקידה להפעיל אמצעים לפיזור הפרות סדר, בהם מכלית התזה. ככל שעולות טענות כלפי התנהלות כזאת או אחרת, ראוי שאלה יבדקו על ידי הגורמים הרלוונטיים".

"כשהגעתי לחדשות היה כתב בכיר שלא אומר את שמו. באתי אליו לשמוע על מה הוא עובד, ושיתפתי אותו ברצון שלי להיות כתבת רווחה ולעשות תחקירים כדי לשנות. הוא אמר לי שאי אפשר לשנות"

 

תמיד היית כזו לוחמנית?
"אני בן אדם שלא שתק אף פעם, גם כשבכיתה ג' צחקו על ילדה אחרת והגנתי עליה. עכשיו כשהכל הולך לקיצון, אז עוד יותר אי אפשר לשתוק. התקופה הזאת היא הכי קשוחה ואני לא יכולה להניח לדברים, לא יכולה להרפות, זה בוער בי".

מה יקרה בסוף לדעתך?
"זו שאלה מצוינת, ואין לי תשובה. אני עונה לכולם שצריך להמשיך להילחם, ובסוף או שמפסידים או שמנצחים. כרגע כולנו מפסידים. יש שנאה בשני הצדדים ונוצרה מציאות שאנשים כבר לא רוצים להיות שותפים לאותו עם, לקהילה, עם הצד השני. זו מחשבה שמפחידה אותי, כי דווקא ככתבת רווחה, הייתי עדה לדבר המדהים הזה שנקרא ישראליות. אנחנו חזקים בחריפות שלנו, בהייטק, ברפואה, אבל זה נעלם ואם לא נילחם עכשיו – מה זה שווה? בעבר כשדיברתי על קשיש שאין לו מקום לשים את הראש, על ניצול שואה, על אימא חד הורית שלא מצליחה להחזיק את ילדיה ועל נכי צה"ל שיש להם בעיה – הייתי מוצפת באנשים שרוצים לעזור. היום אני עושה כתבה והטלפון שלי שקט. פעם הערבות ההדדית הייתה חזקה, אבל זה נעלם וזה מפחיד. חוסר היכולת לראות איך לעזור לחלש זה הכי קשה לי, זה התסכול הגדול שלי".

פעילן מודה שהיא מיואשת נוכח המצב, אבל כשערן בן זוגה שאל אותה "אז מה את רוצה, שנעזוב"?, התשובה שלה הייתה חד משמעית. "אנחנו לא רואים את עצמנו חיים במקום אחר", היא אומרת, "שנינו חונכנו בבתים ציוניים ופטריוטים. אז מה עושים? נלחמים. מה זה אומר אני לא בטוחה, אני רק יודעת שאין ברירה אחרת". או כמו שכתבה פעילן בפוסט אישי: "השנאה כאן מפחידה אותנו – יותר מיוקר המחיה, מהמצב הביטחוני וממערכת החינוך הקורסת. ואולי בעצם הכל קשור. כי כשעסוקים בלשנוא ולהאשים ולפחד, לא מייצרים טוב. משהו חייב להשתנות והוא לא יבוא מהמנהיגים שלנו. יש להם אינטרס להגדיל את הקיטוב בינינו, ללבות את האש. זה חייב להגיע מלמטה, מהאנשים. מאיתנו…".

את עונה למי שכותבים לך חזרה?
"כן, אני מגיבה. זו הפרעה אצלי וזה לא בריא, אבל אני עונה לכולם".

לא מדובר בעשרות פניות? מתי את מוצאת זמן?
"אני לא ישנה בלילה ועונה".

רוב התגובות מחזקות את פעילן, אבל לדבריה היא מקבלת גם הרבה דברי נאצה ואיומים קשים. "אין לי עניין לחזור עליהם, אבל יש אינספור תגובות מעליבות והרבה איחולים רעים. זה מבאס אותי שיש בן אדם בצד השני, שמוצא לנכון לאחל לי איחולים נוראיים כי דעתי לא כדעתו", היא אומרת, "אבל קיבלתי תגובה ממישהו שהוא קרוב מאוד לרב ידוע בארץ. הוא ראה עליי משהו באינטרנט, וכתב לי שהוא דתי וימני, ושאני סופר מקצועית עם לב גדול. הוא הוסיף שהוא בוש ונכלם על הנאצות שאני מקבלת, ושמדובר בעשבים שוטים. זה רק מחדד כמה העבודה שלי חשובה. המנהיגים לא עושים את עבודתם, הם לא מתבססים על עובדות ומפיצים פייק ניוז, והתפקיד שלנו עוד יותר חשוב כדי לשקף לציבור את האמת".

אומרים על פעילן, 36, שהיא שחקנית נשמה מאין כמותה, שהיא העובדת הסוציאלית של הטלוויזיה וגם שהיא הכתבת לענייני דיכאון. ככה זה כשאת לוחמת צדק העוסקת בעיקר בחוליי החברה שלנו, ומתעקשת לשים אותם בקדמת הבמה. לפני שנתיים היא זכתה בפרס אבירת התקשורת החופשית ע"ש יצחק לבני מטעם דמוקרטTV. העיתונאי הוותיק ויושב ראש ועדת הפרס, שלום קיטל, נימק ואמר כי פעילן היא "הקול התקשורתי של האוכלוסיות המודרות בישראל ומסקרת את תחום האלימות והאפליה בדרך מרגשת, איכותית ומלאת חמלה". פעילן אף קיבלה פרס נוסף מהסתדרות הגמלאים בישראל על תרומה מיוחדת לחברה.

"יש לי סבא ניצול שואה שנלחם בכל מלחמות ישראל, סבתא מנהלת בית ספר והסבא השני הוא רופא. כשאני חושבת מה סבא אפרים היה אומר, הרי ברור שהוא לא סתם נלחם כאן. הסבים שלי הבינו שצריכה להיות מדינה ליהודים, שאין לנו מקום אחר ושאנחנו לא יכולים להיות בטוחים במקום אחר, וכאן מתחיל להיות לא בטוח. ומלמעלה עסוקים בלפלג אותנו".

זה נכון שקיבלת בבחירות האחרונות הצעה ממפלגת העבודה להצטרף לפוליטיקה? זה עבר לך בראש אולי לשנות מבפנים?
"באמת קיבלתי. לא אמרתי ישר 'לא' כי זה הרגיש לי כמו הצעה שצריך לשקול בכובד ראש, והם הציגו לי סקרים על קהל שרוצה לראות אותי בפוליטיקה. זה הפתיע אותי מאוד, וגם החמיא שאנשים רצו לתת בי את האמון שלהם, אבל הרגשתי שאני נמצאת היום בתפקיד עם יכולת השפעה ועשייה לטובת האזרחים – שהוא חשוב לא פחות. גם אל תשכחי שאני חשופה למאחורי הקלעים של הפוליטיקה – וכמה מלוכלך שם – אז היה פשוט יותר לקבל החלטה שזה לא בשבילי".

"אני מניחה שבן גביר לא מחבב אותי במיוחד, וזה בסדר. בסוף היחסים צריכים להיות מקצועיים, ואנחנו כאן לבקר את השלטון. אני לא כאן כדי שיחבבו אותי, אלא להגיד מה הם עושים לא נכון ומה הבטיחו ולא קיימו"

 

את מרגישה שאתם באמת מצליחה לשנות את המציאות בשורה התחתונה?
"כשהגעתי לחדשות היה כתב בכיר שלא אומר את שמו. באתי אליו לשמוע על מה הוא עובד, ושיתפתי אותו ברצון שלי להיות כתבת רווחה ולעשות תחקירים כדי לשנות. הוא אמר לי שאי אפשר לשנות, ואמרתי לעצמי איך יכול להיות שבסוף התקשורת לא משנה? עשר שנים מאותה שיחה, אני יכולה לומר לך שהתקשורת יכולה לשנות. השינויים הגדולים הם קשים ומעטים, אבל גם שינויים קטנים הם גדולים בשבילי".

למשל?
"התפקיד שלי קשה ולא מתגמל, אבל בעקבות פרויקט שלי עם נשים חיילות הלומות קרב, באגף השיקום הקימו תוכנית שיקומית לנשים והן קיבלו מענה. יש גם את המאבק הגדול לגבי נכי צה"ל והלומי הקרב – אני לא לבד בתחום הזה, אבל אני חלק מהמאבק וזכיתי לקבל את הפלטפורמה של חדשות 12, בערוץ הכי נצפה. בעקבות כתבה שלי בת ארבע דקות על מועדוני חשפנות שפעלו בניגוד לחוק, נפתחה חקירה והם נסגרו. יש גם את המאבק הגדול על קצבת הזקנה, שכבר שמונה שנים אני מנהלת – אני יושבת בכנסת ובוועדות ועם כל שר רווחה ושרי אוצר. הסיפוק הוא גם בסיפורים פרטניים של אנשים במצוקה, כמו אם חד הורית שרצתה לרשום את הילד שלה לגן ונזקקה לסבסוד אבל לא עזרו לה. פניתי לדוברת משרד העבודה וביקשתי שתטפל – וזה טופל. מקרים מהסוג הזה קורים לי פעם ביום מול ביטוח לאומי, מול משרד העבודה והרווחה, מול עיריות. מצד אחד זה כואב שלא עוזרים בלי תקשורת, ומצד שני זה מדהים אותי שאני מנצלת את הבמה שיש לי ועוזרת, כי מדובר בהצלת נפשות".

"ואז הרופא אמר שאין דופק"

היא גדלה בצהלה, אחת משני זוגות תאומים. יש לה אחים תאומים גדולים ממנה, והיא תאומה בעצמה עם אח שהוא אחד האנשים כי קרובים אליה. "אמי אומרת שרצתה ילד חמישי, אבל אחרי שנולדו לה ארבעה ילדים בשתי לידות היא ויתרה כדי שלא יהיו שישה". היא מעידה על עצמה כמי שכבר בתור ילדה הייתה דעתנית, ומספרת כי עברה חרמות. אחרי התיכון עשתה שנת שירות בשכונת שפירא בתל אביב והתגייסה לצה"ל, איך לא, לתפקיד של מש"קית ת"ש. את בן זוגה ערן, יועץ ארגוני המבוגר ממנה בשמונה שנים, היא הכירה בגיל 19 ומאז הם יחד.

הדרך שלה לעולם העיתונות התחילה מלמטה, לפני כעשור. אחרי שלמדה באוניברסיטת תל אביב תקשורת ומדעי המדינה (וסיימה בהצטיינות), היא התחילה לעבוד כתחקירנית ב"קשת". בהמשך היא עברה לתפקיד עריכה עד שהתקבעה בתפקיד של כתבת רווחה. "כשהגעתי לטלוויזיה בגיל 26 והתייחסו אליי כקטנה, רציתי להיות כמו הגדולים. היום בגיל 36, אין לי בעיה שיגידו שאני ילדה", היא אומרת בקריצה.

התפקיד שלך כיום הוא בגדר חלום שהתגשם עבורך?
"ממש לא. בכלל לא היה לי חלום חיים להיות כתבת, אבל זה התגלגל וכשהגעתי לתפקיד הזה ידעתי שזה מה שמדבר אליי".

יש תפקיד אחר שאת חולמת עליו בבוא היום?
"לא. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר . אני עושה מה שבוער בי ורואה בזה זכות".

לאורך שנים הקריירה הייתה בראש מעייניה והיא לא חשבה על אימהות. "עד גיל 30 לא באמת הייתי שם וזה לא דיבר אליי, ואז כולן בסביבה שלי היו בעניין של ילדים וערן גדול ממני בשמונה שנים – אבל הלידות באו לי קשה", היא משתפת בכנות. "לקח זמן עד שהריתי, ואז כשהריתי לראשונה הרופא הודיע שאין דופק. הוא אמר שנלך הביתה לשבוע כדי שנהיה כולנו בטוחים, והזהיר שלא אפתח ציפיות כי 99.9 אחוז שכבר אין דופק. אבל אני פיתחתי ציפיות וביקשתי מהעוברית שתיתן דופק ושזה יעבוד, הבטחתי לה שאגן עליה. אחרי שבוע הרופא אמר שאין דופק. זו הייתה חוויה קשה שכנראה הייתה צריכה לקרות, כי אם עד אז התלבטתי לגבי עניין האימהות, אחרי אותה חוויה ידעתי שאהיה אימא. הרגשתי את האימהות בתוכי".

"ביקשתי מהעוברית שתיתן דופק ושזה יעבוד, הבטחתי לה שאגן עליה. זו הייתה חוויה קשה שכנראה הייתה צריכה לקרות, כי אם עד אז התלבטתי לגבי עניין האימהות, אחרי אותה חוויה ידעתי שאהיה אימא"

 

היום פעילן היא אימא לעמית בת החמש ודני בת השנתיים וחצי. "הלידה הראשונה הייתה קשה, אבל כשנולדה עמית קיבלתי אותה בזרועות פתוחות, רציתי להיות אימא שלה", היא אומרת. "הלידה השנייה הייתה בקלי קלות. אגב, התפללתי לתאומים. הכי רציתי. נראה לי שאני רוצה עוד ילד, אבל אני מתלבטת. אני שואלת את עצמי על עתיד הילדים שלנו כאן".

עד כמה העבודה נכנסת אלייך הביתה?
"אנחנו כמעט לא פותחים חדשות, אבל יוצא שלפעמים בבוקר או אחר הצהריים הן רואות אותי בטלוויזיה. אבא שלהן לימד אותן שאני עוזרת לאנשים. בשבתות, כשהן נשארות עם סבא וסבתא, הן אומרות שאימא הולכת להפגנה – אבל אני עוד לא יודעת עד כמה הן מבינות".

את מרגישה שהאימהות שינתה אותך?
"כן. מאז שעמית נולדה אני יותר על הקרקע. עד אז זה היה רק עבודה, ועכשיו יש לי ילדה שרוצה שאני אשחק איתה והיא מכריחה אותי לשחרר ולהיות עסוקה בה. הילדות שלי עוזרות לי לשמור על שפיות ומזכירות לי למה אני נלחמת".

אני מניחה שלא יוצא לך להיות איתן הרבה בבית מתוקף המקצוע. יש לך רגשות אשם?
"לא, גם אם זה לא נשמע טוב. כשאני בבית אני מאוד איתן ומאוד שלהן, ואני באמת מאמינה שהן מקבלות אימא שלמה שאוהבת את עצמה. אני מסתכלת עליהן והן אחלה, אז כנראה ערן ואני עושים משהו טוב".