"חרם הוא מצב שלא נוכל למנוע": מיכל דליות משיבה לשאלות שלכן

הקטנה לא רוצה חיתול, כי בעיני עצמה היא כבר ילדה גדולה, אבל הדרך שלה לשירותים מלווה בפספוסים. מה עושים כדי שתהליך הגמילה יהיה קל ומהיר וכיצד מתגברים על הנטייה ההורית להאיץ את התהליך? או: איך מתמודדים עם צורך של הילדים לשבת מול מסכים הרבה מעבר לרצוי? ומה כדאי לעשות כדי שתהליך ההירדמות של ילדים המתקשים להיפרד לפני שנת הלילה, יהיה רגוע ונעים? וגם: מריבות בין אחים היא תופעה מוכרת, האם יכול להיות שההורים רק מלבים ומעצימים אותן? אז מה כדאי לעשות כדי להשיב את ההרמוניה המשפחתית?

>> כשיש לילד שלנו קשיים במערכת החינוך אנחנו מרגישות שנכשלנו

מיכל דליות, היועצת המשפחתית והסופר נני הכי מנוסה במחוזותינו, עונה על כל השאלות האלה ועוד בסדרת ספרים (הוצאת כנרת זמורה ביתן), שבה היא מזמינה את הילדים והוריהם להתוודע לפתרונות החינוכיים שלה. היא עושה זאת דרך סיפורים משעשעים ומלאי תובנות, אותם יצרה יחד עם עופרה שפר ברוש, רעיונאית, תסריטאית וכותבת, המלווים באיורים יפים של רונה מור הנוגעים בנושאים שכל ילד וכל הורה מתמודדים איתם.

עד כה יצאו שישה ספרים בסדרה, בהם "אבל הוא התחיל", "בתיאבון רוני", "עוד תכנית אחת ודי", "לילה טוב עמר", והאחרון הוא "יש לי פיפי" שיצא לאחרונה, כי לדבריה של דליות זהו זמן טוב לגמילה. "שאלנו את עצמנו איזו דילמה מעסיקה הורים, וסביב הקושי החינוכי בינינו סיפור", היא אומרת. "הספרים נותנים מענה לדילמות שמעסיקות את ההורים, אבל בשיתוף הילדים. בסיפור מופיעות טעויות שכיחות של הורים, ותוך כדי הסיפור אנחנו נותנות את הפתרון לקושי המתמשך. בסוף כל ספר יש כפולה להורים עם מסר מאיתנו שיבינו מאיפה בא הקושי, את הטעויות שלהם ולמה הפתרון הזה עובד. הקהל שלנו, שהוא הילדים הצעירים, מאוד אוהב את הספרים. שמתי לי בצד עותק אחד מכל ספר כדי שיישאר לי לזכרון".

ספריה של מיכל דליות | צילום: יח"צ

בינתיים שוקדת דליות עם שותפותיה ליצירה על הספר הבא ששמו "בא לי", ועוסק בילדים שבא להם שיקנו להם ויעשו להם. ערב פתיחת שנת הלימודים החדשה תפסנו אותה לשיחה, והצפנו בפניה את כל השאלות הבוערות שעוקבות "את" הפנו אליה באינסטגרם שלנו. אתן שאלתן, מיכל דליות משיבה:

הילדים מחכים כבר להתחיל את שנת הלימודים (ולא פחות ההורים), וחרב השביתה שיגעה את כולם אחרי שנתיים מבלבלות גם ככה בגלל הקורונה. למזלנו הרב הלימודים התחילו כמתוכנן, אבל איך מרגיעים את הילדים בסיטואציות דומות של אי וודאות?
"ילדים חיים כאן ועכשיו. הקורונה מאחוריהם, כי כבר חצי שנה הם הלכו לבית הספר. הקורונה אמנם הביאה ילדים למקום שעלול להיות יותר חרדתי, פחות מסתגל ויותר מתבודד, יכול להיות שזה בזיכרונות ובתת מודע שלהם, אבל הם מתייחסים להווה וחוסר בטחון יוצר אצלם מצב של אי שקט. העוצמה של זה תלויה בהורים, ואנחנו ההורים מסבכים להם את החיים. הם צריכים להבין שהמורים והממשלה רבים, כמו שילדים רבים לפעמים, ועד שהמריבה לא תיפתר – בית הספר לא יפתח. המאבק צודק או לא? המדיניות נכונה? אין לנו ממילא יכולת לשנות את זה. בואו נלמד את הילדים להתגבר על המציאות הזאת, לא נחשוב על זה יותר מדי ונעשה בינתיים חיים משוגעים. ואז, כשיגיע הזמן, נערך בהתאם. וכן, הם צריכים ללמוד להתמודד עם אכזבות. אנחנו צריכים להשתדל לדבר איתם בלי דרמות, ולהבטיח להם שנעדכן אותם. המוזיקה כאן עושה את ההבדל, לא התוכן – האיך, ולא המה".

"לא לשקר לילד ולהגיד שיהיה לו נורא כיף ושיהיו לו הרבה חברים, כי בהתחלה לא יהיו לו"

גם השנה ילדים רבים יתמודדו עם חרם. מה אפשר לעשות בשביל לשמור עליהם?
"חרם זה מצב נוראי, אבל כמו הרבה מצבים אחרים, הוא מצב שלא נוכל למנוע. אולי הילד שלנו יהיה בקבוצה המחרימה או בזו המוחרמת, או בכיתה שמישהו בה מחרים מישהו. הדבר החשוב הוא שאנחנו נדע מזה, ולכן מדובר פה על תקשורת. אנחנו צריכים לייצר מצב שבו הילדים שלנו מספרים לנו מה קורה להם ומה קורה בכיתה שלהם. הרבה פעמים הילדים המוחרמים לא מספרים, כדי לא לגרום צער להורים ומתוך זה שהם לא רוצים לאכזב, אבל חשוב שהילד לא יחשוש מתגובת הוריו וידע שהם יהיו קשובים לו. אנחנו גם לא רוצים את ילדינו עומדים מהצד, אלא שיספרו למבוגר שהם סומכים עליו – ואז צריך להיכנס לפעולה. הייתי מצפה מההורים ומבית הספר לפעול באופן נחוש וברור. לצערי אני נתקלת בהורים שאומרים על אותם מוחרמים ש'הוא ילד מעצבן' או ש'היא ילדה מתנשאת' אז 'הגיע להם'. אסור לנו אף פעם – ואני מדגישה, אף פעם – להסכים לזה, כי זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לבן אדם. אם הילד שלכם מחרים, עליכם לפעול בנחישות. מדי פעם אני שומעת ממפורסמים כמו שחקנים, שחקניות ודוגמניות שהוחרמו בילדותם, אבל בעת העימות הילדים המחרימים לא זכרו את זה. לכן האמירה שלי היא לא לתלות את המחרים בכיכר העיר, אלא לטפל בדבר. ובקשר למוחרמים: אם זה מתמשך לאורך זמן אולי משנה מקום משנה מזל, אבל צריך להעביר את המוחרם תהליך ולחזק אותו. סיפר לי ילד בן 13 על ילדים בכיתה שלו שמתנהגים נורא ומחרימים ילדים אחרים. הוא אמר לי שהוא יודע למה הם עושים את זה, כי הם קטנים בעיני עצמם ומסכנים, והם מרגישים חזקים רק כשהם מעליבים מישהו אחר. מאיפה הידע שלו לומר את זה? זה מסר שהוא שמע. זה התפקיד שלנו, ההורים, ללמד את הילדים דברים כאלה".

 איך גורמים למתבגרים לאהוב ללמוד?
"אי אפשר לגרום להם לאהוב ללמוד, צריך לייצר תנאים שיגרמו להם שמחה ועניין. היחידים שיכולים לגרום להם לאהוב מקצוע מסוים, הם המורים. ילד אוהב מקצוע מסוים כי יש לו מורה מהמם. אחד מנכדיי מאוד אהב היסטוריה במשך שנים, עד שהתחלפה המורה. לדעתו היא היתה משעממת והיא קילקלה לו את אהבתו והוא הזניח את המקצוע. האמת? נשבר לי הלב. המסקנה היא שאם הילד ימצא עניין – הוא יהיה שם. אנחנו צריכות לגלות מה התשוקה שלהם: חשבון, שפות, טיולים, משחק, בישול, או צביעה, ולספק את זה לילד. אז שאר המקצועות יהיו נסבלים".

איך להכין ילד מלא חששות לגן חדש?
"לא להתמסר לחששות שלו, לא להיות חדורי חרדות ולא להשמיע קולות של 'לא נורא ואין דבר'. כי יש דבר. קשה לו. מצד שני, לא להגזים ולא לשקר ולהגיד שיהיה לו נורא כיף ושיהיו לו הרבה חברים, כי בהתחלה לא יהיו לו. אפשר לחזק ילד על ידי הוכחות לכוחותיו: 'אפילו שלא תכיר את הילדים, אני יודעת שאתה יודע להיות חבר, אתה משחק יפה ואת מציירת יפה וירצו לשחק איתך'. צריך לתת לילדים דוגמאות ליכולת ההתגברות והאומץ שיעזרו להם בגן ובבית הספר. אימא שתגיד שהילד שלה רגיש ושיהיה לו קשה, פוגעת ביכולת ההסתגלות שלו. אין ילד או ילדה שנולדו בלי כוחות וחוסן פנימי. הורים, עליכם לייצר מצבים שיאלצו אותם להשתמש בכוחות שלהם, ואז הם יידעו שיש להם כוחות התגברות".

מיכל דליות | צילום: נעם בן גוריון מוסרי

מה עושים עם ילד שעולה לכיתה א', אבל לא רוצה ללכת לבית הספר ומגיב בבכי וצרחות?
"מסתכלים עליו ואומרים לו: 'אני יודעת שאתה לא רוצה, אבל כל הילדים בעולם הולכים לשם. המבוגרים הולכים לעבודה ויש דברים שילדים עושים: כמו ללכת לגן ולבית הספר. אני יכולה לעזור לך להתרגל, ללוות אותך לשער, אני אתן לך משהו שיזכיר לך את אבא ואותי אם תתגעגע, אבל לבית הספר אתה תלך, מתוק שלי'. במשפט הזה מראים לילד שמבינים אותו, אבל ממשיכים להיות נחושים בכך שהמצב לא ישתנה. לדבר שנותנים לילד קוראים חפץ מעבר. זה אובייקט מוחשי שיזכיר לו את הוריו כמו טלפון ישן שלהם, קופסה קטנה שלהם, עניבה, עט ספציפי של אחד ההורים, טבעת וכולי. למשל, לילדה אחת עשו ציור על כף היד וגם לאימא שלה, וכשהיא לחצה על העיגול היא ידעה שזה מצלצל אצל אימא שלה ואימא שולחת לה חיבוקים. ילד צריך לשמוע מסר ברור, שהוא ילך גם אם הוא לא רוצה. את יכולה להגיד לו 'אני אעזור לך, אבוא לקחת אותך מוקדם, אחכה לך עם חיבוק', אבל אל תתמסרי לפחד שלו ואל תבטיחי לו מה שאי אפשר לקיים. את כל זה תעשי עם מסר ברור שאת סומכת עליו ויודעת שהוא יתגבר".

>> ירדן הראל ונפתלי בנט נזכרים בטראומות מבית הספר

בני העשרה לא מפסיקים לריב. מה עושים?
"תודיעי להם שברגע שהם רבים את יוצאת מהבית. חד וחלק. יהיו שיגידו, 'סליחה?, אני צריכה להעניש את עצמי?', אז זהו, שזה לא עונש. זו נקיטת עמדה של 'אני לא מתערבת'. הילדים יודעים להסתדר מצוין עד שהם רואים את אימא ואבא, ואז גוררים את ההורים לתוך המריבה. ההורים לא אמורים להתערב, אלא רק אם זה מגיע למכות או השפלות. ילדים רבים, אין מה לעשות. רק כשאת יוצאת תשאירי את הטלפון בבית, אחרת הם מיד יתקשרו להתלונן ש'הוא לקח לי ועשה לי'. הילדים שרבים ביניהם יפסיקו להתקשר אלייך גם לעבודה, אם הם יבינו שאת לא נגררת לזה. במקרה כזה צריך לומר להם: 'אני בעבודה עכשיו ולא יכולה לטפל במריבה שלכם', ולסגור".

"אם איימת ולא קיימת, אז מה את מצפה מהילדים?"

איך מתמודדים עם הילדים שפשוט לא שמים עלייך ולא סופרים אותך?
"את כנראה אימא שמאיימת ולא מבצעת, שצועקת ולא גורמת לדבר לקרות – אז את כנראה לא סופרת את עצמך. אם הזהרת ולא קרה דבר ונשאת אותו נאום בפעם השלושת אלפים, אם איימת ולא קיימת, למה את מצפה מהילדים? ילד מכבד מבוגר שמכבד את עצמו, ואם אמרת לילד שתיקחי ממנו משהו ולא לקחת, הציפייה שלך שישמע לך – היא לא ריאלית. יש לו כבר נסיון חיים שמלמד אותו שלא קורה איתך כלום, והוא יכול להמשיך לעשות מה שהוא רוצה בלי להתחשב בך".

הילדים עושים שיעורים רק אחרי שצועקים עליהם. איך משנים את הדפוס?
"או שתמשיכי לצעוק או שאם נמאס לך לצעוק תחליטי לרדת מהנושא, ואז הילד אולי לא יעשה שיעורים. במקרה כזה תשתפי את המורה ותבקשי ממנה שתבדוק לו שיעורים, ואם לא עשה, שתטיל עליו סנקציות לפי המדיניות של בית הספר. שיעורי הבית הם בין הילד למורה, ולא בין הילד להורה. ואם המורה לא בודקת? יש עוד פתרון – במקום לצעוק ולאיים, תחליטי כל יום על חצי שעה שבה את יושבת עם הילד על השיעורים. זה צריך להיות רשום ומוסכם על שניכם, ולוקחים בחשבון מתי שעת החוג ומתי תכנית הטלוויזיה שהוא רוצה לצפות בה. בחצי השעה הזאת שקבעתם את לבד עם הילד, לא מטפלת בילדים האחרים. אני מכינה את האימהות לדעת שהן ישבו ויחכו אבל הילדים יכולים לא לבוא. גם אם הם רוצים לריב, את מחליטה שאת לא כועסת, את מחכה ואחרי חצי שעה קמה והולכת בלי מילה. הוא ידע שישבת וחיכית, אבל אם הוא יבוא בערב ויבקש עזרה, את לא תעזרי לו. לא בגלל שהוא בעונש, אלא בגלל שאת עייפה והראש שלך כבר לא עובד בשעות כאלה. הוא יתרגז ואת תגידי לו שמחר יש לו חצי שעה בזמן שקבעתם ותעשו זאת אז. זה לא הולך קל, כמו כל שינוי שהורים עושים, אבל אחרי כמה ימים הילדים מבינים היטב שאם הם רוצים לעשות שיעורים – אלה התנאים".

לאתר של מיכל דליות, עמוד הפייסבוק של מיכל דליות, הפודקאסט של מיכל דליות