"כאב האבל הוא כמו צירי לידה": 5 אלמנות מדברות על הזיכרון, הגעגוע וההתמודדות

בין יום הזיכרון ליום העצמאות, כשבלב אין מקום לשמחה – חמש אלמנות אמיצות פותחות צוהר לעולם שהתהפך ברגע. רוני, אלה, שלומית, ליאור ומיכל – חמש נשים שחוו את אחד האובדנים הקשים ביותר והצטרפו בעל כורחן בשנה האחרונה למעגל השכול – משתפות במילים חשופות איך נראים החיים אחרי השבר: השגרה החדשה, הרגעים שהחסר דוקר בהם בלי התרעה, הניסיונות לגדל אור מתוך חושך. אלה לא סיפורי עבר, אלא עדות חיה להווה מתמשך, שבו האהבה לא מתפוגגת – גם כשהאדם האהוב כבר איננו.

>> "לא בא לי להדליק לך נר": שי-לי עטרי במכתב קורע לב לבן זוגה יהב וינר ז"ל

רוני שמשוני: "השנה שהייתה אמורה להיות התחלה – והפכה לפרידה"

רוני שמשוני (24) היא בת זוגו של רס"ן גל שבת, מ"פ בצנחנים, שנפל בג'בליה שברצועת עזה במאי האחרון. גל שבת (24 במותו) נפצע אנושות ב-15.5 בהיתקלות עם מחבלים, לאחר שחשף פיר שבו נמצאו גופות חטופים, תוך שהוא מגן בגופו על חייליו. ב-19.5 נפטר מפצעיו.

"כמעט שנה עברה מאז שגל נפל. עברתי הרבה בשנה הזו – או בעצם, כל כך מעט לעומת מה שהיא הייתה אמורה להיות. הייתי אמורה ללבוש שמלת כלה. היינו אמורים לחגוג חינה, חתונה, ירח דבש, ימי הולדת ושחרור מהצבא. אבל במקום כל זה – אני סופרת ימי שכול. התחושה היא שאין לחברה מקום ברור לארוסות שאיבדו את אהוב ליבן רגע לפני שהחיים המשותפים התחילו. אני מוקפת בחברים ובמשפחה. חלקם הפתיעו אותי בתמיכה עמוקה, ומצאתי עוגן בחברות טובה. אחרים התרחקו – לא כי לא אכפת להם, אלא כי לא ידעו איך לגשת, וזה מובן. קשה להסביר איך מרגיש געגוע לאדם שכל כולו היה הבית שלי. אני עוד זוכרת את החיבוק, את הנשיקה על המצח, את הדרך שבה עטף אותי בלי מילים. הקול שלו עוד מהדהד בי. כל זיכרון מתוק ומר, וכל יום – ניסיון חדש להתמודד. השנה שהייתה אמורה להיות התחלה, הפכה לשנה של פרידה. והלב שלי עוד לא יודע איך ממשיכים בלעדיו".

רוני שמשוני ורס"ן גל שבת ז"ל | צילום: באדיבות המצולמת

אלה פרי: "בינתיים אני שם, בוכה בקטנה ליד הפח"

אלה פרי, אלמנתו של גדעון פרי ז"ל, שנרצח באוגוסט האחרון בפיגוע בפארק בראון בקדומים. לזוג שלושה ילדים: יפעה (16), עלמה (12) ורגב (9).

"היא פוגשת אותי בסופר, בין תפוחי האדמה לקפואים, מניחה יד על כתפי, מטה את ראשה ושואלת: 'איך היה החג?' אני מהנהנת ואומרת 'בסדר… בסדר…', עונה משהו לא מחייב ('לא פשוט, זה מורכב') וממשיכה הלאה. אין לי כוח ורצון להסביר שהדברים הגדולים זה לא החלק הקשה. חיכיתי לזה. ראש השנה, יום כיפור, סוכות, היום הראשון ללימודים…זה לא שזה לא קשה, בוודאי שכן, אבל זה לא השיא. בפורים לא היה לי נעים להגיד… היה לי כיף. זה לא באירועים הגדולים. זה בביטוי 'אלא אם כן' שאני כבר לא יכולה לענות לו 'אלה עם גדעון'. זה בחוסר האונים של לעמוד מול הפח הירוק עם שקית זבל כבדה מדי כדי לזרוק מעל הראש אל הפח. זה בשיר 'דרך הכורכר' שמתנגן פתאום ברכב. בחתונה של בן דודו, שבבר המצווה שלו הכרנו. זה לראות את הבן משחק עם השכן ואת הילדה צובעת לבד את הקיר בחדר. עדיין לא עברה שנה, אז אני לא חותמת על שום מילה. כי אם למדתי דבר אחד – זה ששום דבר לא קבוע, והכל משתנה. אולי בבת המצווה של האמצעית אני אשבר, לכו תדעו. בינתיים, אני שם, בוכה בקטנה ליד הפח".

שלומית צייגר: "געגועי אליך הם תהום"

שלומית צייגר, אלמנתו של יצחק צייגר ז"ל, שנרצח בפיגוע בצומת עלי בפברואר האחרון. יצחק התגייס בשבעה באוקטובר בעיצומו של חג שמחת תורה, בגיל 57, לשירות מילואים בן חמישה חודשים. תשעה ימים לאחר שחזר להיות אזרח, נרצח בתחנת הדלק ביישוב עלי, בדרכו חזרה הביתה, שם חיכתה לו רעייתו שלומית (50), לה נישא שנה ותשעה חודשים קודם לכן.

"הלב הולם בפראות, הבטן מתהפכת בקור. שוב השפעת נוגעת בי, כמו אז, בשבוע בו יצחק נעלם. גוף ונפש – פצע אחד מדמם לקראת התאריך הארור. ספר תורה ייכנס לארון שיצחק בנה, נקודת אור באפלה. הכנות קדחתניות בלעדיו, איפה אתה עם כישוריך? אני נאבקת בים המטלות של אלמנה, מגששת בחיים חדשים. אני נאחזת במחשבה שאתה שמח שם, דואג מרחוק, בא בחלומות מעורפלים או דרך אחרים. תודה לך על הכל, גם אחרי לכתך. הכל הדדי היה בינינו, זוכר? נוח בשלום, אני אומרת, למרות שיודעת שלא תנוח. גם בשנתך היית סערה. אני מרגישה שגם שם אתה פועל, ומבקר בחלומותיי הדומעים. געגועי אליך הם תהום. מקווה לאיחוד נצחי בקרוב".

ליאור שני: "כאב האבל הוא כמו צירי לידה"

ליאור שני, אלמנתו של רס"מ עדי שני ז"ל, לוחם פלסר תותחנים, שנפל בקרב בעזה בדצמבר האחרון (כ"ג בכסלו). השניים היו יחד 19 שנה, ולהם שלושה ילדים: יובל, גאיה ותומר. ליאור (39) ועדי (39 בנופלו) בנו יחד חיים שלמים, שנקטעו בפתאומיות.

"כמה מילים מפיה של אלמנה סביב האביב – מפסח לזיכרון: אני כל כך אוהבת את החגים. תמיד אהבתי אותם, זה היה משהו טוב שאני ממש מצפה לקראתו. גם השנה ציפיתי מתוך הרגל, ויש לי משפחה מדהימה סביבי וגם חברות מהממות. הפעם, במקום ההתרגשות – או אולי דווקא יחד איתה – הגיע גל, צונאמי של כאב. בהתחלה לא ממש הבנתי מה קורה לי. הרי זה לא החג הראשון בלעדיו.
אבל ככל שהימים התקרבו, הבנתי (כלומר, הנשמה הבינה – הראש כבר מזמן יודע) שדווקא עכשיו, כשאני מבינה שזה לא החג הראשון בלעדיו והחוסר אינו זמני – הוואקום משמעותי יותר, החוסר מודגש יותר. וכל מה שעלי לעשות זה להיזכר שכאב האבל שלי הוא כמו צירי לידה: יש רגעים בלתי נסבלים, ויש רגעים של רגיעה, שבהם ממש ניתן ואף מומלץ לשמוח, לחייך, ליהנות. החגים לקראת סופם, וה'ציר' הבא בדרך: הנשמה מתכוננת ל'פסטיבל' יום הזיכרון – הכולל הרצאות לזכרו, אי-אילו טקסים, ולקינוח ריצת זיכרון, למלא את הנשמה. מאחלת שהכאב יפחת מפעם לפעם, ושהנשמה תתחזק לקראת הקושי".

מיכל ריין: "בגד ים חדש לא מחליף געגוע לאבא"

מיכל ריין, אלמנתו של רס"ן אריה ריין ז"ל, קצין בשריון שנפל בעזה בדצמבר האחרון. אריה (39 בנופלו) ומיכל (היום בת 40) חיו בקיבוץ משמרות עם שלוש בנותיהם: שקד (10), גפן וכרמל (7).
אריה היה מפקד טנק בחטיבת המחץ (14), ונהרג במבצע לחילוץ חטופות, מירי של RPG שפגע בטנק. באותה תקרית נפל גם ניתאי מייזלס ז"ל, ששירת כטען בטנק.

"אנחנו מגדלות חיים מסביב לחלל שהשארת. כבר שנה וארבעה חודשים. ועוד קצת. ואנחנו גם מתגעגעות אליך נורא. נוגעות בחוסר שלך. היומיומי. הרגיל. לפני כמה חודשים הלכנו לאיזו תערוכה.
וככה זה בחוויות משפחתיות – יש לא מעט אבות בסביבה. וכרמלי שלנו הייתה עצובה. ואני רציתי לשמח אותה, אז חוץ מלהציע חיבוק, הצעתי שנלך לקנות בגד ים וניסע לים כולנו. והיא הסכימה ונתנה לי יד קטנה והלכנו. ובערבוב של דמעות בחרה בגד ים ורוד ומנצנץ. וגם אחד חדש לאחותה. אני, ברגע של חולשה, רציתי שהיא תהיה שמחה. שזה יעבור כלא היה. אז שאלתי: 'עכשיו את שמחה, כרמלי?' והיא ענתה לי בחוכמה ששמורה רק לילדים: 'אמא, בגד ים חדש לא מחליף געגוע לאבא'. צודקת. ככה זה. החיים של עכשיו – של אמא ושלוש ילדות מתוקות ואבא בלב – מתערבבים עם מה שיכול היה להיות אם היית כאן. ואיפשהו, בין לבין, אנחנו מצליחות גם לגדל חיים ושמחה".

הכותבות ביומן האלמנות משתתפות בקבוצות תמיכה של עמותת "משפחה אחת – One Family", בהובלת יעל שבח, רכזת אלמנות ואלמנים בעמותה. הקבוצות פועלות מתוך הבנה עמוקה של גורל משותף, ומספקות מרחב בטוח ותומך לנשים שחוו את האובדן הבלתי נתפס של בן זוגן. "משפחה אחת" היא העמותה הלאומית לטיפול במשפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה. מזה 24 שנים היא מעניקה מעטפת רחבה של תמיכה רגשית, כלכלית וקהילתית, מתוך מחויבות לחבק, להקשיב וללוות את המשפחות שהקריבו את היקר להן מכל. מאז השבעה באוקטובר פועלת העמותה מסביב לשעון כדי להגיע לכל משפחה שנפגעה, ולהציע לה לא רק סיוע – אלא גם חום, אהבה ותחושת שייכות.