"הקלות" בהנחיות: לכו לעבודה אבל תשאירו את הילדים בבית

חוץ, מדבר, לילה 

הורה מיואש שנתקע בטיסת עבודה ברומא מנסה להגיע למדינת ישראל. בשבת. הוא מוצא מטוס שעומד להמריא (לא אל על – למרות שעשרות אלפים תקועים בחו"ל, עדיין אין טיסות בשבת. אבל מה חדש במדינה שבה כולם מפחדים מהחרדים). ההורה המופעל על ידי המצפון הפולני מתחבא בתא המטען, מזיע וקופא מקור בו זמנית. באמצע הטיסה הוא מוצא מצנח, קופץ מעל מצרים ונוסע במדבר כדי לחצות את הגבול לישראל. משם חמש שעות בפקקים שמירי רגב לא טיפלה בהם כי זה לא קריטי לפריימריז. בדרך הוא משיג כבל אומגה, כדי להיתלות מהתקרה ולג'נגל בין שלושת הילדים שצריכים להיכנס לזומים או להחליף טיטול. וכל זה בזמן שהוא מנסה לענות למיילים מהעבודה ונכנס לממ"ד עם כולם כל שעתיים. משימה בלתי אפשרית, גרסת ישראל.

>> אל תשאלו אותי אם אני בחרדה. תשאלו באיזו חרדה אני היום

ובינתיים, בין התראה לאזעקה

אתמול לקראת חצות, כמובן ברגע האחרון של היממה, פיקוד העורף הוציא הנחיה די ברורה: לכו לעבודה אבל תשאירו את הילדים בבית. בחייאת תהיו כנים ותכתבו את האמת "סבתא, סעי בטילים כדי לשמור על הילדים, ושהאלה תהיה איתך". מה אני אגיד לכן. מזל שלחברות שלי יש חוש הומור. מזל שאני עצמאית. מזל שבן זוגי יכול לעבוד מהבית. מזל שההורים שלי גרים קרוב ובשעת חירום אני יכולה לקרוא להם. וזה בדיוק העניין, הכל פה עניין של מזל, של "בעזרת השם" ולא בעזרת רציונל או חלילה לקיחת אחריות מטעם ממשלה שיודעת בעיקר להיכנס למלחמות אבל לא ממש לצאת מהן. 

"לא יודעת למה ציפינו שוב מממשלה במדינה, שיש בה את המוחות שהמציאו את מבצע הביפרים, אבל לא מצליחים לחשוב על פתרון לפלונטר של של עבודה + ילדים + מלחמה"

 

ואיך אומרת סבתא פולניה של מישהו אחר כי שלי לא בחיים יותר? אם לא תצפי, לא תתאכזבי. לא יודעת למה ציפינו שוב מממשלה במדינה שאמורה להיות הכי יצירתית ומתקדמת במזרח התיכון, שיש בה את המוחות החריפים בעולם שהמציאו את מבצע הביפרים, אבל לא מצליחים לחשוב על פתרון לפלונטר של של עבודה + ילדים + מלחמה. 64 "חברי כנסת" יש שם. מה הבעיה שכמה מהם ידאגו שח'אמינאי ימות, ושכמה מהם ינסו לדאוג שחשבון הבנק שלי לא ימות? אחרת, מה אתם עושים שם כל היום? אתם מקבלים מאזרחי ישראל משכורת, אבל לא דואגים להם לדרך הגיונית לקבל אותה גם.

והנה הלכתי לממ"ד ואיבדתי את חוט המחשבה הקצרצר והדק שעוד נותר לי. הכל שוב מבאס. קשה. מרתיח. וזה לא שברגע ש"תיגמר" המלחמה כולנו נחזור למה שהיינו. התחלתי לחרוק שיניים ולכווץ את כל האיזור נון סטופ והלסת שלי כנראה תצטרך בוטוקס. השיער שלי בערך חצי כמות ממה שהוא היה (תנו לי פתרון!), עליתי 5 קילו אכילת "שיט איך הגעתי לכאן בכלל קיפלתי כביסה". מתי זהו? מתי נחזור ללרלר על בעיות הקטנות והרגילות שלנו, כמו הקלאשים בקבוצות הוואטסאפ של השכונה. 

עכשיו בטח תגידו "טוב, אבל לא הייתה ברירה. איראן היא איום קיומי!" בואו, זה לא שאני לא חושבת שאיראן מהווה איום. אבל תסלחו לי שאני לא בוטחת בתזמון הנוכחי של ההפגזה שהסוף שלה ידוע מראש: אני מאבדת פרנסה ושפיות, ביבי יוצא גבר בתמונות עם אריות, ומכריזים על בחירות כי למרות שירדה לנו איכות החיים, לו עלו המנדטים.