עד שהתרגלנו להזייה של "מבחן ההורים הגדול", קרה הדבר הזה

מה יותר נורא, ילד שאוכל ממתקים למרות שההורים ביקשו שלא, או ילד שצועק למלצר במסעדה "מלצרוס, בוא, אנחנו אנשים חשובים"? ככל שמתקרב חצי הגמר בתחרות ההזויה בין ההורים – הכפפות יורדות: כשהילד שלך לא עומד במשימה "הוא מפגין יצירתיות" והילד האחר (או הילדה) שלא מצליח להתאפק, הוא כמובן "לא ממושמע".

>>> "מבחן ההורים הגדול" נגע בסיוט של כל הורה

ההסוואה של חוגים ושיעורים פרטיים זזה קצת ממקומה ומתחתיה מתגלה טורטליזם (מלשון משפחת טורטל הטחונה והנובורישית). מתחת למעטה של חינוך ביתי יוצאים לה חוסר התחשבות ואלימות של ממש. לא, אין הסבר אחר לילד שבועט באימא ההריונית שלו עם הרגל. זו לא תזזיתיות.

אין שיטת הורות מושלמת. זה תמיד או צייתנות יתר שהופכת לתגמול על הציונים הטובים, עידוד הפרעות אכילה (אם לא תאכל זה "בל תשחית" או "יבוא שוטר", תלוי במגזר שלך). לראות את הילד שלך מתנהג שלא במיטבו זה מבאס, אבל מבאס עוד יותר כשגם האחרים רואים את זה.

כשהייתי בהריון, נדרתי נדר – אני לא אהיה כמו ההורים שלי. הורים שמעולם לא צעקו או חלילה הרימו יד, אבל היו נטולי בולמי זעזועים רגשיים. הם לא ידעו להכיל את הסיטואציות שבהן הרגשתי חוסר אונים או צער

ההורים בישראל (ובתכלס, ברוב העולם המערבי), עובדים יותר מדי, עייפים מדי וגם חסרי סבלנות מדי. על איזו שיטת הורות אנחנו מדברים כשההורה רואה את הילד שלו חצי שעה ביום בלבד? וברור שיש גם את ההגזמה השנייה: ההורה שעוטף את הילד שלו כמעט עד חנק עם נוכחות יתר. וזה יכול להטריף עוד יותר.

"מבחן ההורים הגדול". חילופי תפקידים | צילום מסך, קשת 12

כשהייתי בהיריון, נדרתי נדר – אני לא אהיה כמו ההורים שלי. הורים שמעולם לא צעקו או חלילה הרימו יד, אבל היו נטולי בולמי זעזועים רגשיים. הם לא ידעו להכיל את הסיטואציות שבהן הרגשתי חוסר אונים או צער. הדבר הנוראי ביותר עבורי היה הפרצוף המאוכזב שלהם – בין אם כי הדובי האהוב שלי התלכלך (כי אני, ילדה בת 4, הקאתי עליו מתוך שינה כשאני חולה וסובלת) או בין אם ציון הפסיכומטרי שלי הוא 701 ("למה לא 800?" שאל אותי אבא וזה סיפור אמיתי, חברים).

>> דני פרידלנדר מספר על הרגע שהפך לו את הבטן ב"מבחן ההורים הגדול"

אז אני אימא אחרת. אני מכילה ומקשיבה ועוזרת ותומכת, אבל מהצד אני נראית אחת שמפנקת ודואגת יותר מדי. אבל אני שלמה עם זה, כי אני יודעת שהמעטפת הזו שאני בונה כבר מתבררת כחוסן בחייו הבוגרים של הילד שלי. ואולי, כמו שאמרה עינת נתן, התברכתי בילד "נוח". פעם אמרתי לחברה שאני לא זוכרת שהיה לי קשה איתו בשנה הראשונה, והיא הזכירה לי איך פגשה אותי בשכונה בשתיים בלילה מסתובבת עם העגלה כי הוא לא הצליח להירדם, או עומדת איתו על הידיים לילות שלמים כשבקעו לו השיניים וסירב לשכב במיטה.

"מבחן ההורים הגדול". תגמול על הלימודים | צילום מסך, קשת 12

הילדים של כולנו נוחים או לא נוחים במידה, יודעים להבין גבולות ויודעים גם להציב גבולות כשהם יגדלו. אני באופן אישי מעדיפה שהבן שלי ידע לעמוד על שלו, ולא יהפוך למישהו שמרצה את הבכירים ואת החשובים ממנו (לתפיסתו). זה מתחיל מהבית: לתת אופציות לבחירה מגיל קטן ואז לעמוד מאחורי ההחלטה. מצד שני, אני אשתדל לא לשפוט הורה שרוצה להתנהל אחרת עם הילד או הילדה שלו.

>>> "בישראל עדיין חושבים שכדורגל זה קטע גברי, איזו שטות"

תרבות הנסיכים והנסיכות

אני חושבת שהטריגרים שהקפיצו את כל ההורים בתוכנית לחצו על הנקודות הרכות קודם כל אצלם. יוספידיס הצעיר שמרים יד וצועק למלצר עצבן אותי ויעצבן כל אחד שאי פעם עבד כנותן שירות מול לקוח בלתי נסבל. ילד שמקבל תגמול כספי על ציון מאה יקפיץ אותי בדיוק כמו "נורמות ההתנהגות" שכל הזמן מזכירים ג'ני ואיגור בלינדרמן ("היום זו קצפת וממתקים ומחר זה סם, נסיעה בנתיב הנגדי או רצח", וואו, לא הגזמנו בכלל) – כי זה משהו שקשור לילדות שלי, המצוינות המהולה בנוקשות. הצורך לרצות מישהו כדי להימנע מהמבט המאכזב והמצמית הזה.

"מבחן ההורים הגדול". משפחת בלינדרמן מאבדת את זה | צילום מסך, קשת 12

אני עדיין מתקשה לקבל את הקונספט של התחרות במשחק הזה, אבל יש דבר אחד שלא דובר בה מספיק עד כה – תרבות הנסיכים והנסיכות. ילדים שמותר להם הכל, ילדים של תרבות השפע, שלא תמיד יודעים איפה לעצור.

ברור שגם כאן זה לא משהו דיכוטומי אלא ספקטרום שלם של התנהגויות, וברור שעדיף שהילד או הילדה יהיו "נסיכים" ולא "סינדרלות". אבל מה שבטוח הוא שזה טוב שאנחנו, ההורים, נראה גם את ההורים האחרים לא רק מצליחים אלא גם נכשלים. לא יודעת אם זה יהפוך אותנו לפחות שיפוטיים כלפי אחרים, אבל אולי יציב בפנינו מראה וירגיע אותנו שלא רק אנחנו מאבדים שליטה.