"מבחן ההורים הגדול" הופך ל"הישרדות" – וזה לא לעניין

אומרים שעם לידת כל תינוק, נולד גם שק רגשות אשם. וככל שהילד גדל, ככה השק הזה גדל וגדל ואם לא מתמודדים איתו ומנסים לארגן את הדברים בתוך השק הזה מחדש – בסופו של דבר זה יחנוק את אותו הורה, את אותה אימא.

>> עינת נתן מזהירה: הורים, כך אתם הורסים לילדים שלכם את החיים

הפרק של "מבחן ההורים הגדול" ששודר אתמול, היה מלא ברגשות אשם – כל הילדים משחקים יחד, צח לא רוצה להצטרף. שום דבר לא עוזר, הילד רוצה ללכת הביתה. יש מצב שצח באמת מאס בשיטת ההורות המשחקית (תודה למשפחת בלינדרמן על ההערות מהיציע) ואולי הוא פשוט קם על רגל שמאל ולא בא לו לבלות עם ילדים שהוא לא מכיר. לכולנו יש ימים כאלה, אז למה שנחשיב את הילדים כחריגים? אבל ברור ומובן מאליו שאימא רומנלי מבואסת ומרגישה אימא גרועה שלא בטוחה באימהות שלה. זהו מקרה ברור של התקף רגשות אשם עצמיים.

אתגר נוסף שהתרחש על המסך היה בו הילדים לא מודעים לכך שהם מצולמים – הבריון שהוא משת"פ של ההפקה מציק לילדים. זכרו את השם, יונתן צברי, שנתן פייט חזרה. הילדים האחרים בוחרים בטקטיקה אחרת – ללכת ולהתרחק או להישאר ולהתעלם. ובתכלס, התגובה של כל אחד מהם לגיטימית ומשקפת את התפיסה של ההורים.

הישרדות – גרסת הילדים. "מבחן ההורים הגדול" | צילום מסך, קשת 12

לי באופן אישי (אני בטוחה שעוד לרבות ולרבים) היה מאוד קשה את הדינמיקה של משפחת רומנלי. בהתחלה הילד לא מוותר (אבל היי, השיטה המשחקית לא צריכה ללמוד להתמודד עם זה?), אחרי זה הילדה מנג'סת עד שבסופו של דבר האחים עושים לינץ' לאימא שלא ניצחה, האבא שותק והיא מתנצלת ומנסה להצטדק. מה קורה? מתי המשחק הפך למשחק של השפלות? מצד שני תראו כמה נחת זה גרם לשאר ההורים, גם הם קיבלו הזדמנות להשפיל את האימא המסכנה. ולא זה לא "מקסים" וזה לא "לבטא את הרגשות", זוהי ילדה חצופה שחוזרת בכוונה על המילים המשפילות מול כולם.

גילוי נאות – אני באופן אישי לא חושבת שהדינמיקה המשפחתית מועברת בצורה הכי טובה דרך תחרויות ספורט. יש דרכים שונות להראות את זה ואפשר היה להיות יותר יצירתיים מאשר לייצר רושם של גיחוך וכישלון חרוץ. שלא לדבר על חלק מהילדים שפשוט לא רצו לשתף פעולה. חוץ מזה, לפעמים זה מבאס לעודד דווקא את אימא או אבא שלך כשאימא או אבא של הילדים האחרים בבירור מנצחים. נכון, בעולם המבוגרים אנחנו יודעים לווסת את התחושות האלה די בהצלחה או מקסימום לנתב אותן לפאסיב אגרסיב (במקרה פחות טוב), אבל לילדים זה הרבה יותר קשה. מכאן הכעס, הדמעות, האכזבה הגלויה.

ושוב – הבאסה הגדולה ביותר היא שהילדים בסופו של דבר רואים את עצמם בסיטואציות מביכות. ועוד יותר גרוע – שהחברות והחברים שלהם לכיתה רואים אותם ככה. זה מביך, זה מבאס, זה לא שווה את זה ולא צריך להיות ככה. מה יהיה השלב הבא? "האח הגדול" או "הישרדות" – עונת הילדים?

>> הפסיכולוג דני פרידנלנדר פותח את הלב

אז נכון, יושבים המומחים, מנהלים את העניינים, מעירים הערות, מסכמים כל משימה במבט מלא אמפתיה למצלמה ומסבירים לנו, לצופים, איך להיות הורה טוב יותר. אבל באיזה מחיר? נכון, זה ברור שהדברים ערוכים, זה ברור שהמשפחות נתנו אל הסכמתן ורוב הסיכויים גם ידעו למה הן הולכות. אני באמת מקווה שיש מומחים שמלווים את המשפחות גם מאחורי הקלעים ולא רק מול המצלמות, ותסלחו לי שאני מפקפקת בכוכבי הספה הטיפולית, צריך כאן מומחה פוסט טראומה. וואלה, פעם חשבת שסופר נני של מיכל דליות זה פורמט אכזרי, אבל מסתבר שלא.

אני לא יודעת כמה מהקטעים בכל מה שצפינו – מבוימים. אני באמת מקווה שההכרזה על המשפחה המנצחת לא תהיה בנוכחות הילדים. לי באופן אישי הפרק של אתמול עשה ממש רע. אבל לפנינו יש גם את הגמר הגדול, אז כדאי לצבור כוחות, לא?