מאכילים אתכם לוקשים

אם קשה לכם לא לאכול במשך שעתיים רצוף – אל חשש, ממשלת ישראל דואגת לכם. ועדת הכלכלה דנה בימים אלה באפשרות לחייב את בתי הקולנוע להתיר הכנסת מזון ושתייה לשטחם. העניין גרם לנו, כאוהבי קולנוע (ואוכל), לחשוב מהיכן צץ ההרגל לאכול בקולנוע.

כשאנחנו בבית פעמים רבות אנחנו רואים סרטים בשביל לעניין את הארוחות שלנו, אבל בקולנוע!? אז תגידו שזה חלק מהכיף של החוויה, ושעל בטן מלאה קל יותר להתרכז, אבל שקלו את הנקודות הבאות:

1. אנחנו רגילים לאכול בקולנוע

החל מהפעם הראשונה שבאנו לקולנוע, עוד בילדותינו, חוויית האכילה הייתה מחוברת לזו של הצפייה, ותמיד עמד במזנון הכוכב הראשי האמיתי של הסרט – הפופקורן. חשבתם פעם למה כולם רוצים פופקורן בקלנוע? הרי מאז שהפופקורן היה ה-דבר כבר המציאו אלף נשנושים אחרים, אבל רק בקולנוע עדיין אוכלים פופקורן, שהוא אפילו לא טעים, אלא סתם מילוי לגרון.

פופקורן – האם זה באמת טעים לכם או שפשוט התרגלתם לאכול את זה בקולנוע?

2. אומרים לנו לאכול בקולנוע

כשאנחנו מגיעים לאולם הקולנוע אנו מאוד רוצים לראות את הסרט אבל במקום זאת הדבר הראשון שמקרינים זה פרסומות, רובן לאוכל ולשתייה שניתן למצוא במזנון. ההתניה עובדת באופן כזה שבפעם הבאה שנגיע לקולנוע יתחשק לנו לאכול את המוצרים שראינו בפרסומת כי הרצון לראות סרט הוצמד לרצון לצרוך את אותם המוצרים, ובמקום להיכנס ישר לאולם קודם נלך למזנון. התניה זו הפכה לכל כך אוטומטית שאנחנו כבר לא מבחינים בה. אז אם עד עכשיו כעסתם על היותכם קהל שבוי (בידי המזנון בכניסה לאולם), אתם יכולים כעת גם לזעום על היותכם קהל שטוף מוח.

3. דוחפים לנו סוכר בשביל שנהנה יותר מהסרט

אם היה אוסקר בתחום המזנון הוא היה מעונק לפחמימה. מועמדים מובילים נוספים: השומן והנתרן. הרוב המוחלט של המוצרים שנמכרים במזנון הקולנוע עתיר בסוכר, שומנים ונתרן. צריכה מוגברת של סוכרים אמנם מלווה ב"היי" רגעי אבל אחריה מגיע הדאון. את רוב הסרט אנו רואים במהלך הדאון, כלומר אנחנו עייפים וההתנגדויות שלנו מנוטרלות. כן, זה יכול להועיל לחווית הצפייה ולתחושת "ההיבלעות" בסרט, אבל זה גם יגרום לכך שהרבה מאוד שטויות יחלפו לנו ליד הראש. מוכרים לנו לוקשים בקיוסק ואז עוד קצת לוקשים בסרט ומלוקש ללקוש יוצא שאנו משלמים ומוחאים כפיים.

איננו מדברים מנקודת מבט מדעית. הנושא לא נבדק ונמדד, לצערנו הרב. ייתכן שאנחנו טועים. ובכל זאת, האם יצא לכם לראות סרט בקולנוע וממש ליהנות ממנו ואז לצפות בו שוב באחד מערוצי הסרטים ולהתאכזב? אולי הסיבה שנהנים יותר בקולנוע אינה רק החושך, המזגן או המסך הענק? האם זה כל כך לא סביר שהיא קשורה גם למה שהתרחש לכם במחזור הדם בזמן הצפייה, אחרי צריכה מופרזת של סוכרים?

איננו טוענים שמדובר – חס וחלילה – בקנוניה, אלא במצב נוח הנותן יתרון לא הוגן למערך ההפקה-הפצה-שיווק של הקולנוע המסחרי. אם הצריכה של האוכל במזנון משנה את החוויה לטובה, למה לכפות על עצמך הנאה מסחורה שבמצב רגיל היית חושב שהיא פגומה? למה להיכנס מראש למצב שבו אתה תומך בהמשכיות של מערך המשווק לך סחורה בעייתית? או אם הסחורה שלהם מעולה אבל אפשר ליהנות ממנה רק במחיר תזונה לא בריאה, האם היא באמת מעולה?

עם כל הכבוד לכנסת ישראל, שנחלצת להגנת הצרכנים בבתי הקולנוע,לא צריך בכלל לאכול בסרט. גם אם הטילון יוחלף בפיתה עם שוקולד והפופקורן בבמבה עדיין תהיה אותה בעיה ( של אנשים אוכלים ברעש) אבל עם יותר אנשים (כי כל אחד יביא אוכל מהבית), יותר רעש ויותר ריח. זה רק שעתיים. בחייכם, באתם לסרט, תראו סרט.

למי שחייב לאכול משהו מומלצת בחום הבננה, שהיא המאכל השקט ביותר שהצלחנו לחשוב עליו. את הקליפה אל תשאירו על הרצפה שלא תמצאו את עצמכם בסרט אחר.

לאחר סיעור מוחות נמצאה הבננה כמאכל המתאים ביותר שאפשר לנשנש במהלך סרט

ואם כבר אוכל

כמובן שכל המכורים ימשיכו לטחון, לרשרש ולפצפץ לכל כיוון, בין אם הם יביאו את האוכל מהבית ובין אם הם ימשיכו לקנותו במזנון. לכבודם הכנו את רשימת ההתאמה בין מאכלים לז'אנרים שונים של סרטים. קחו שלוק, מתחילים:

הלא רציניים
קומדיות, פארודיות ושאר הסרטים "הלא רציניים", לצורך העניין, הם המקום ליזמות קולינרית אישית בתחום הפיתה. זה הזמן להתפרע עם מגוון ממרחים. אבל מטוגנים, ירקות קשים וכל מה שעושה רעש מחוץ לתחום. חובה לעטוף את הכל בנייר, כי פיתה – כמו סרט גרוע – מלאה בחורים.

אולם קולנוע באמת נראה לכם המקום לאכול בו פיתה עם חומוס-צ'יפס-סלט?

הרציניים
דרמות, מלודרמות וסרטים המוגדרים כ"רציניים" זה כבר עניין מורכב יותר, הכרוך ב"עשה" ו"אל תעשה". בסרטים מסוג זה ניתן לשקול אוכל מתוחכם ושקט כגון סושי, בתנאי שאתם אוכלים אותו ללא סויה (בגלל הריח).

סרט אמריקאי בליווי אוכל יפני זה פיוז'ן במיטבו

המותחים
לא אוכלים בסרט מתח. מקסימום כוססים ציפורניים.

הרועשים
בתחום סרטי האקשן, קומיקס ומלחמה אנחנו נמצאים בסביבה פתוחה המקבלת העדפות שונות בתחום החטיפים המלוחים והממתקים, וכן, גם פופקורן. תכרסמו מה שבא לכם בזמן שזה מתרחש:

הפנטסטיים
בתחום סרטי הפנטזיה, מדע בדיוני וסרטי ילדים שגם-מבוגרים-אוהבים אין החמרה רבה אבל יש להפעיל שיקול דעת. מדובר בסרטים המשלבים מחד קטעי אקשן רוויי מוזיקה ואפקטים קוליים, ומאידך קטעי דרמה ומתח שקטים יותר. אמנם זוהי סביבה קסומה בה הכול אפשרי – משקאות חמים, ממתקים ואפילו פיתות וסושי – אך השמרו מפני הצד האפל שבו נמצאים חטיפים מלוחים, סוכריות, או כל דבר אחר בשקית מרשרשת. בכל מקרה, נראה אתכם אוכלים משהו אחרי שתצפו בקטע הבא:

סרטי ילדים
נשנוש בסרטי ילדים הוא סוגיה כואבת כי בילדות מתחילה כל הבעיה של ההתניה לאכול בקולנוע. כל הורה מבין שיש מצבים וגילאים שבהם הילד לא ישרוד שעתיים של סרט בלי לנשנש משהו. אי אפשר לעשות כאן יותר מדי הגבלות. ממילא הצופים הצעירים צועקים לגיבור כאילו שהוא יכול לשמוע אותם ואתם שם רק כדי להעסיק את הילד או להיות שעתיים במזגן. אנחנו מציעים שבמקרה זה הכול יתקבל למעט תבשילים (איזה ילד בכלל אוכל תבשילים? ואם יש ילד כזה, שיאכל אותם בבית!). בקולנוע מומלץ להתרכז בסרט, ובדרך ללמוד קצת על תקופות קודמות, כמו "עידן הקרח", למשל:

לכנסת ישראל, שמרעיפה עלינו את חוקיה הרלוונטיים והמועילים, נציע להיות רלוונטית אף יותר – ולחוקק חוק שיאסור הקרנת פרסומות בסרטי ילדים.