לשים לפחד קץ

מה עושים כשממש מפחדים? איך לטפל בפוביות
דליה (שם בדוי) היתה מעורבת בתאונת דרכים קלה, שבעקבותיה פיתחה פחד מיציאה מהבית (אגורפוביה). המחשבה על "מה יכול היה לקרות אם הייתה יוצאת החוצה" עוררה בה אימה. היא החלה לסבול מחרדה ונמנעה מפעילויות יומיומיות כמו נהיגה. הבעיה הלכה והתרחבה, ודליה צמצמה בהדרגה את מספר היציאות מהבית, עד שכעבור שנה הפסיקה לצאת מהבית לחלוטין. דליה פנתה לטיפול רק אחרי עשר שנים.
"סיכמנו שהתוכנית הטיפולית תיערך אצלה בבית", מספר נחי אלון, הפסיכולוג הקליני שטיפל בדליה. "הסברתי לה שהטיפול ילמד אותה לשלוט בסימפטומים הגופניים של החרדה, ולשנות את המחשבות הבלתי הגיוניות על התקף לב ושיגעון. בזמן הטיפול נערוך בדמיון טיולים ארוכים יותר ויותר, ולאחר מכן נתחיל בהדרגה לצאת מהבית.
"התוכנית פעלה היטב, ואז הגיע היום הגדול של היציאה הראשונה מהבית. סיכמנו מראש שבכל פעם שדליה תחוש בפחד אני אחזיק את ידה, אומר לה את המילים 'נשימות עמוקות' והיא אוטומטית תכניס את עצמה למצב של הרפיה. לקחתי אותה לסיבוב בווספה שהייתה לי. כשדליה איבדה קשר עין עם הבית שלה, היא נכנסה להתקף פאניקה, צעקה ורצתה לקפוץ מהווספה הנוסעת. כל השכנים מסביב נבהלו מהצעקות שלה, אבל כשהגענו הביתה היא נרגעה. היא הסכימה לערוך עוד כמה סיבובים, שבמהלכם היא שוב זועקת, ואני אומר את המילים שמרגיעות אותה. בסוף היום היא הייתה מותשת לגמרי, אבל בלי חרדה.
"בשלב הבא עברנו לנסיעות ארוכות יותר. אחד מהפחדים שלה היה להיתקע בפקק. בנסיעה הראשונה במכונית נתקענו בפקק איום. היא שוב צועקת, התקועים האחרים בפקק צועקים עליי ואני שוב אומר לה את מילות ההרפיה, וזה עוזר. הטיפול אמור היה להסתיים כשנגיע לים, אותו דליה לא ראתה מזה עשר שנים. כשיצאנו מהפקק היא הייתה כל כך מותשת, שלא היה אכפת לה לנסוע לים. מראה הים היה בשבילה מרגש מאוד. גם אחר כך היא לא הרבתה לצאת מהבית, אך כשהייתה צריכה לצאת, היא כבר לא פחדה. היא הצליחה למצוא איזון טוב בין להיות בבית ובחוץ והחיים שלה כבר לא היו מוגבלים בצורה חריפה כל כך".