לירון וייסמן: "אולי אני לא מספיק חרוצה ולא מספיק עובדת, אבל אני מקבלת את עצמי"

שנתיים בדיוק חלפו מאז הגיעה הקורונה לישראל, ומאז שנכנסנו כולנו ללופ של סגרים, חל"תים ושגרה לא שגרה. גל רדף גל, ובגל השני של הקורונה, גמלה בליבה השחקנית לירון וייסמן ללמוד סיעוד. אבל הזרע נטמן שם כבר הרבה קודם לכן.

>> התפקיד החדש והמפתיע של רותם סלע

"שתי הלידות של הבנות שלי היו מדהימות. המיילדת זהבה גרופית, אימא של חברת ילדות שלי, הייתה איתי בשתיהן. ידעתי שבאתי לידיים מחבקות שיעשו הכל בשבילי, ואחרי שילדתי – רציתי להיות בצד השני", מסבירה וייסמן, אימא ליולי בת ה-11 ואלי בת ה-9. "הרגשתי כמו שחקן שרואה הצגה ואומר שהוא רוצה להיות כמו השחקן שעל הבמה. ככה הרגשתי מולה. בימים של הקורונה העניין של המשחק נסגר לגמרי, פתאום הרגשתי שהעולם בהפסקה מעצמו ושניתן לי זמן במתנה. הבנות היה בבית, כי היו בידודים וסגרים, אז נרשמתי ללימודים בזום וזה היה מדהים".

"בקורונה החלטתי על סיעוד. עוד לא החלטתי על המקצוע הסופי – האם לעבוד כמיילדת או בפגייה, או אולי במשהו מתחום עולם הנפש כמו פסיכיאטריה. מה שיפה במקצוע של אחות הוא שהספקטרום מאוד רחב"

אז יום אחד תהיי המיילדת לירון?
"אני מניחה שאהיה גם וגם. מרגע שנהייתי שחקנית ידעתי שאני רוצה עוד משהו. ידעתי שאני רוצה סביבה של אינטראקציה עם אנשים ומשהו שיש בו תמיכה וליווי, אבל לקח לי שנים לדייק את זה. בהתחלה זה הלך לכיוון של פסיכולוגיה, למדתי במכון אדלר הדרכת הורים פרטנית וקבוצתית, קצת בודהיזם ופסיכולוגיה חברתית. היה לי מאוד כיף ללמוד אבל זה נשאר ערטילאי, ואז בקורונה החלטתי על סיעוד. עוד לא החלטתי על המקצוע הסופי – האם לעבוד כמיילדת או בפגייה, או אולי במשהו מתחום עולם הנפש כמו פסיכיאטריה. מה שיפה במקצוע של אחות, שהוא מאד פתוח, והספקטרום מאוד רחב בתחומי ההתמחות".

וייסמן נולדה לפני 42 שנה וגדלה בבית מעורב בכוכב יאיר, לאב דתי, יהלומן בעברו, ואימא חילונית, מורה לפילאטיס "הכי טובה בתחומה", לדבריה. היא גדלה בבני עקיבא, זוכרת את התפילות עד היום, מקפידה על אי אכילת חמץ בפסח ומפרידה בין בשר וחלב. זה ב-DNA שלה. יש לה שלושה אחים: אחיה הבכור, איציק, הוא חרדי ואב ל-14 ילדים. התאום שלו, עדו, הוא וטרינר, חילוני ורווק. אחיה הקטן עמיחי חילוני גם הוא. "האח החרדי מחפה על כולנו", היא אומרת. "גדלנו בצורה פתוחה. כאילו שמו על שולחן האוכל את כל הטעמים ונתנו לנו לבחור. מגיל שלוש ראיתי את עצמי אימא, וכשבגיל שש אמרתי שיום אחד אלמד משחק, אבא שלי שאל בתמימות 'אז תהיי בטלוויזיה?'".

אחרי השירות הצבאי כמש"קית חינוך היא החלה ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין. בזמן הלימודים, כשהיא בת 23 בלבד, קיבלה וייסמן את התפקיד הראשי בטלנובלה "משחק החיים", ומאז היא שחקנית עובדת. וייסמן שיחקה בסדרות "האלופה", "המקום", "החברים של נאור", "חברות", "המדרשה" ו"אורי ואלה", ובסרטים כמו "הדברים מאחורי השמש" ו"מדוזות" ועוד.

לירון וייסמן כילדה עם הוריה ושלושת אחיה | צילום: אינסטגרם

"עוד לא גירדתי את השיא", אומרת השחקנית היפה, הוורבלית והרגישה, "גם עוד לא כתבתי סדרה, ומלכתחילה הגעתי למקצוע כדי ליצור דברים משלי, אבל אני כותבת מאוד לאט. זה מתסכל מצד אחד, אבל מצד שני זו אני. זה עניין של אישיות. אני יודעת לנוח, אני דוחה ומתעצלת, אבל מנסה לאסוף את עצמי ולהשתפר. זה כיף שאף אחד אינו אשם בסיפור הזה והכל עליי. אני אומרת: אצליח – אהיה גאה, לא אצליח – לא נורא. לפעמים יש לי כוח ולפעמים לא, והכל בסדר".

גירושין לא קורים בטעות

אבי בנותיה של וייסמן הוא הבמאי יובל שפרמן, לו הייתה נשואה שבע שנים. לפני ארבע שנים הם התגרשו, והיום הוא חי עם השחקנית דינה סנדרסון ויש להם בן.

"בסוף, פרידה לא מתרחשת כי טוב. זוג זה שני אנשים שיוצרים משהו שלישי, ולא שני חצאים שיוצאים שלם. תשאלי כל זוג שהתגרש, והוא יגיד לך שזה הדבר שהיה חייב לקרות"

מה את יכולה להגיד על הפרידה ממרום השנים?
"שמדובר בטלטלה אישית יותר מזוגית. המשבר שלי היה אישי והפרידה הייתה חלק מזה. המשבר היה קשור לשאלות ששאלתי את עצמי: האם יש לי אומץ לבחור מה שאני באמת רוצה? איך אני מתמודדת כשאני לא שלמה, האם יש לי אומץ לנער את חיי ולוותר על מקום בטוח? ללכת אחרי החלומות שלי? לחיות בתשוקה במחיר של חוסר ודאות? הכרנו כשהייתי בת 25. הייתי קצת מאוחרת בהתפתחות האישית שלי, לקח לי הרבה זמן להיות אמיצה ולחשוב רק על עצמי. להעז לשחק על המגרש בתור מי שבוחרת ולא הנבחרת, אפילו שאפשר לנצח אבל גם להפסיד. בסוף, פרידה לא מתרחשת כי טוב. זוג זה שני אנשים שיוצרים משהו שלישי, ולא שני חצאים שיוצאים שלם. תשאלי כל זוג שהתגרש, והוא יגיד לך שזה הדבר שהיה חייב לקרות. זה תמיד נכון, גירושין לא קורים בטעות. התחתנתי נכון, ידעתי שהוא יהיה אבא מעולה ופרטנר מצוין לחיים – והוא שותף בדבר הכי יקר לי. אבל הפרידה בינינו הושלמה. כולנו נפגשים יחד עם דינה, וזה נון אישיו".

לפני חצי שנה עשתה וייסמן מעשה. היא פנתה לעוקבים שלה באינסטגרם וביקשה שיכירו לה את בן הזוג הבא שלה, וכתבה בזו הלשון: "יש לכם מישהו להכיר לי? אני רצינית! יאללה, מישהו, בן". הפוסט שלה צבר 3,734 לייקים ועשרות תגובות עם שלל הצעות. מאוחר יותר באותו היום, העלתה פוסט המשך בתגובה לתגובות שקיבלה. "אני בוכה מהתגובות. תקשיבו", היא כתבה, "לא סער פדידה ולא תום שלייפר, לא נתי מ'לשחרר ת'ילד' ואפילו לא ירון מ'משחק החיים'. מישהו חדש, פרש, מרגש, יש לכם? יש?". וייסמן צברה מספר דומה של לייקים ותגובות.

זה היה מהלך מפתיע, אמיץ אפילו.
"את יודעת מה? בתחילה היה בזה אלמנט אמיתי, אולי מישהו יופיע. אני ארבע שנים גרושה, ולא תמיד הייתי פנויה לצאת. הרגשתי שאני באותם מעגלים ובא לי להוציא את זה פומבית, כי אם מישהו צריך להגיע אליי ואין לו דרך, אז הפוסט הזה יביא אותו אליי. פתחתי דלת ואם מישהו יצטרך להיכנס דרכה הוא ייכנס בעיתו. בזמנו הרגשתי שבא לי להכיר והתעסקתי במתי זה יבוא ואיך זה יקרה, וגם במה זה אומר שאני לבד. אולי גם היה בי איזה חלק שרצה לפוצץ את הבלון הזה של החשיבות העצמית, וזה נעשה גם קצת בהומור, להראות שאנחנו לא צריכים לקחת את עצמנו ברצינות גמורה".

אז העובדה שאת עדיין לבד מעידה שהפוסט הזה לא היה הדרך הנכונה?
"המסקנה שלי שזו לא ממש הדרך. פנו אליי מלא גברים בפייסבוק ובאינסטגרם, אבל מה הייתי אמורה לעשות? להתחיל לדבר עם כל אחד? לשבת ולדבר כדי לראות אם זה מתאים? מרוב דובים לא ראיתי יער וזה עשה לי פעולה הפוכה, זה גרם לי להרפות. לפני הפוסט הרגשתי שאני מחכה למצוא ושעד שזה לא יגיע אני לא אהיה שלמה, אבל זה קיבל יותר מדי נופך של מחפשת אהבה – וזה שחרר לי. אני מרגישה שאת שלי עשיתי, אין לי זוגיות היום וזה בסדר. אני מאחלת את זה לעצמי, אבל מרגישה שלא חסר לי כלום כרגע. יש בי משהו שלם כמו שהוא".

"עוד לא גירדתי את השיא. גם עוד לא כתבתי סדרה, אבל אני כותבת מאוד לאט. זה מתסכל מצד אחד, אבל מצד שני זו אני. אני יודעת לנוח, אני דוחה ומתעצלת, אבל מנסה לאסוף את עצמי ולהשתפר. זה כיף שאף אחד אינו אשם בסיפור הזה והכל עליי"

יובל הגיב לפוסט שלך?
"לא. זה לא רלוונטי. אנחנו בקשר, יש לנו שתי בנות, אבל הפרידה בינינו היא כבר כל כך מעובדת. כבר עברנו את כל השלבים של הפרידה, כך שאין לזה שום משמעות".

לאחרונה נבחרת לשמש פרזנטורית של רשת מרפאות פרופורציה בתחום הרפואה האסתטית. את מהמוקפדות?
"לא. גדלתי באווירה כזאת שטיפוח היה משהו די רחוק, הלכנו יחפים עם חולצות גזורות, וכל השנים אני לא מתאפרת ביומיום, רק קרם יום וקרם לילה וזהו. עד היום עוד לא עשיתי הזרקות של חומרי מילוי, גם לא בוטוקס, אבל כשפנו אליי מפרופורציה וראיתי את המקום היפה והמטופח וכל מה שהוא מציע – אמרתי לעצמי, איזה יופי, עוד לא עשיתי כלום, אז עכשיו תספרו לי ואני אתחיל. אני חומר גלם טוב. מצד אחד אולי לוקחים לנו את הלגיטימציה להזדקן, אבל ככל שאני מתבגרת אני מודה על האופציות שיש היום".

וניצלת מאז את האופציות?
"הדבר היחידי שעשיתי מאז שאני פרזנטורית הוא הסרת שיער בלייזר לצמיתות מהרגליים ובית השחי. יש להם טכנולוגיה מעולה, ונדהמתי עד כמה זה עובד. מי שלא רוצה לעשות – זה גם בסדר. פעם היו אומרים שאישה יפה מתה פעמיים, לראשונה כשהיופי שלה נעלם ובהמשך כדרך כל בשר ודם. היום זה כבר לא תופס. למשל אימא שלי, היא לא כמוני. אצלי הכל לאט, עד שאני זזה, אבל אם לה בא לה לעשות משהו – היא תעשה היום, אפילו לא תחכה למחר".

פרצת לחיינו בגיל 23, בתפקיד ליה ב"משחק החיים". מאז חלפו כמעט 20 שנה, בסוף החודש תחגגי יום הולדת 42.
"כן. גיל 42 זו השלמה. מצד אחד את מכירה את הכוח, החוזק, היופי והקסם של החיים, אבל גם מודעת לשבירות ולעדינות. חשבתי מחשבות, חוויתי הצלחות, הייתי בלידות ובפרידות, ואפילו את ההורים שחררתי כי אני גדולה ואני אימא – והבנות שלי כבר לא תינוקות ויש להן חיים משלהן. אני כבר מבינה שהילדים שלנו הם בזכות עצמם, וצריך לאפשר להם להיות מי שהם. גם אם את נותנת להם את הנשמה וחושבת שהם אכזבו, הם לא חייבים לך משהו".

"כל השנים אני לא מתאפרת ביומיום, רק קרם יום וקרם לילה וזהו. עד היום לא עשיתי הזרקות של חומרי מילוי, גם לא בוטוקס. מצד אחד אולי לוקחים לנו את הלגיטימציה להזדקן, אבל ככל שאני מתבגרת אני מודה על האופציות שיש היום"

זאת תובנה שלא פשוט להגיע אליה, בכל גיל שהוא.
"בעבר הייתי מוגדרת על ידי משהו חיצוני – קריירה, חברות, בעל – אבל זה כבר לא שם וזה כיף, כי יש בזה חופש גדול. היום, גם אם אני לא עובדת וגם אם אני לא יוצאת עם אף אחד, עדיין יש לי אותי. אני לוקחת אחריות שלמה על עצמי, יודעת מה אני צריכה לשפר ויודעת שזה קשור רק אליי ולא לבן זוג. שחררתי את כל העולם מלהיות חייבים לי. לקח לי זמן להבין ולקבל אני מי שאני, ושיש אחרים שרוצים אחרת וחושבים אחרת. אני עושה מה שנעים לי, ואולי אני לא מספיק חרוצה ולא מספיק עובדת, ויש נשים שרוצות יותר ושפרצו דרך – וזה נהדר – אבל אני מקבלת את עצמי גם עם החוזקות והחולשות שלי. אני יודעת שאני חזקה ברכות ובחום, ואולי בגלל זה הלכתי ללמוד סיעוד. אבל בולדוזר אמביציוזי כנראה שאני כבר לא אהיה".

>> ומה נאלצה סיון קליין להקריב בשביל לעשות הסבה מקצועית לסיעוד?