הטור של לינוי בר גפן: "גבר לא צריך להרים יד כדי להיות אלים"

אביתר שבתאי בן ה־ 3 הוא לא הילד הראשון שנרצח על ידי אביו שביקש לנקום באימו, אבל תמונתו נצרבה בי כמו ברזל לוהט. ילד בן 3 מציץ בחיוך מחלון בית צעצוע. אני מכירה את בתי הפלסטיק האלה, את הסווטשירט הזה. בני בדיוק באותו הגיל והוא מצולם בתמונה זהה כמעט לגמרי. אני מדמיינת את האם מתבשרת על מותו, את הימים שאחרי, את הפעם הראשונה שתיכנס לחדרו באמצע הלילה לבדוק שהוא מכוסה וההבנה שהוא איננו תכה בה. האומנם לא היו סימני אזהרה? האם את הכעס של האב הזה לא תדלק אף אחד?

עוד טורים של לינוי בר גפן
רוצה להיות אימא טובה? תני לילד שלך להיפגע
בן הזוג של לינוי בר גפן הוא נכה סיעודי, זה לא הופך אותה לאמיצה
איך לעזאזל נגמלים משופינג?

לא חשבנו לרגע שיואב הוא בחור טוב. כשמיכל, חברתנו החכמה והיפה נישאה לו. הקיבה שלנו, החברות, התהפכה כמה וכמה פעמים. אהבה גדולה לא הייתה שם אף פעם, רק כמיהה של מיכל להקים בית ושיתוף פעולה חלקי מצידו של יואב. מיכל, שהתחנכה בשכונה אפרורית בפריפריה, האמינה שיואב מגיע מבית מכובד, פשוט כי הוריו עשירים. אלא שאת עיקר כספם הקדישו במשפחה האיומה הזו להכחשה, טישטוש והדחקה: האם בילתה את יומה בשיטוט בין מנתחים פלסטיים בניסיון בלתי פוסק לשוות יופי לקלסתר הבולדוג הנוקשה שלה. האב ביזבז הון בנסיון למצוא לבנו סידורי עבודה ולשלם את החובות שהותיר בכל מקום. משאבים רבים הוקדשו לניסיון להתעלם מהעובדה שתחת ידם צמחה מפלצת. מלאכת ההכחשה הצליחה לפרק זמן מסוים: כשנישאו, מיכל לא ידעה שיואב הוא אלכוהוליסט אלים.

היא קיננה, הרתה וילדה שני ילדים מתוקים ונבונים עם אימא שדואגת לכל מחסורם ואבא שלא סגור על איך קוראים להם. נורות האזהרה דלקו, אבל מיכל רצתה להאמין שהיא תוכל לתקן את המעוות: היא שכנעה את יואב להיכנס למכוני גמילה, ללא הועיל. היא נשארה גם אחרי שדחף אותה בחוזקה כשהיא בהיריון ובידיה התינוק הבכור. אבל גם היא נשברה כשבוקר אחד הילד רץ לחדרו של יואב כדי להעיר אותו ליום "אבות ובנים" בגן והחליק על שלולית השתן שהקיפה את האב הסרוח מאלכוהול על הריצפה. מיכל הגישה בקשה לגירושין, קיבלה את הגט, אבל לא קיבלה סוף טוב. שנים עברו מאז, אבל יואב ממאן להכיר בבעיותיו. את הילדים הוא רואה אחת לתקופה, כשמתחשק לו. הסדרי ראייה מבחינתו הם בגדר המלצה לא מחייבת. לאחרונה הודיע למיכל שאם היא רוצה שיראה אותם עליה לספק לו מונית הלוך ושוב. בתקופה שעוד התגוררו בשכנות, הסבתא המשופצת והסבא המדושן נהגו להתעלם מנכדיהם כשנתקלו בהם. את הונם הם משקיעים עכשיו במימון תביעות להפחתת מזונות, שלמעשה מעולם לא שולמו. יואב אפילו ישב במעצר פעמיים, אבל זה לא גרם לו לשלם את החוב ההולך ותופח לגרושתו וילדיו.

"אני יודע שאבא הוא כזה", אמר יום אחד הבן הבכור, וחילץ את מיכל מההכחשה האחרונה שעוד החזיקה בה מנישואיה למשפחת הרשע העשירה – ההכחשה מול הילדים שאביהם והוריו מוכנים שיחיו בדלות וקושי כדי שמיכל תסבול גם כן. כי כשיש לך כסף, הרבה כסף, אתה לא צריך לחסל את הילד בשתי ידיך כדי לנקום באימו, אתה יכול לעשות את זה בעינויים רגשיים וכלכליים. אתה יכול להתעלם מתחינותיו בטלפון לראות אותך, אתה יכול לפעול כדי שלא יקבל טיפולים פרה־רפואיים, אתה יכול לדאוג שהאימא תבלה בריצות מבית משפט לבית משפט ותכלה את כספה על עורכי דין ואגרות בניסיון לעמוד בשטף תביעות הסרק שתפיל עליה. איש לא באמת ימנע ממך, העשיר, להרוס במו הונך את ילדיך. אני לא טוענת שמעשיו של יואב והוריו חמורים כמו הרצח של אביתר בידי אביו, אילן. לעולם נאמין שמי ששוחט את התרנגולת בשתי ידיו הוא ברברי ומי שאוכל שניצל שהוגש לו במסעדה הוא מוסרי למדי. כאלה אנחנו – הריחוק מהעוול מכסה אותו במעטפת של לגיטימיות. אבל יואב מבחינתי לא מאוד שונה מאילן, הוא פשוט בעל אמצעים שמאפשרים לו לשבת במסעדה עם שניצל ולהאמין שהוא סך הכול בן תרבות.

"משאבים רבים הוקדשו לניסיון להתעלם מהעובדה שתחת ידם צמחה מפלצת" | צילום: Markus spiske,gettyimages.