לינוי בר גפן לא רוצה לקנות יותר אף בגד בחיים. או לפחות ב-2018

"וכשיש לך קולקציית קפסולה בארון", אני מדקלמת ברוב חשיבות לתכשיטנית שרואה את המכירה שלה מתרחקת ככל שאני מאריכה בדברים, "את סופסוף באמת לובשת את כל הבגדים שיש לך ולא רק 20 אחוז". אני מושיטה לה את הצמידים והשרשראות שבחרתי וחשה את גל ההקלה שעובר עליה כשהיא מתקתקת את החשבון בקופה. "מזל שיש עוד שלושה ימים עד סוף 2017", היא אורזת לי את המוצרים, "ושהגעת בדיוק בזמן לסייל. אבל מה, את באמת מתכוונת לא לקנות ב־2018 שום בגד?!". ובכן, כן. נשבעתי לחברות־נזירות־הווידוי שלי להצטרף לטרנד הכי חם בעולם האופנה: לא לקנות אותה.

הכירו את הד"ר לאופנה שבטוחה ש"אף אישה לא צריכה יותר מ-32 בגדים בארון"

לא לעיתים קרובות טרנדים מתממשקים עם תועלת כלכלית ואקולוגית. שיחק לנו המזל ובמה שקשור לבגדים נוצר, בתהליך איטי אך מורגש יותר ויותר, מפגש נפלא בין השלושה. בעולם הולכת ופושטת מגמה שמושפעת מחרטוטי "סוד הקסם היפני", מההבנה שהבגדים שאנחנו מעבירות לתרומה לא באמת נלבשים אלא מהגרים לאפריקה וממלאים אותה בפסולת רעילה, ומהעובדה שהשכר שלנו לא עולה באותו הווליום כמו יוקר המחיה. השופינג הזה חייב להיפסק. הוא קובר אותנו בזבל, חשבונות ומבוכה בכל פעם שאנחנו צריכות לבחור מה ללבוש. "קולקציית קפסולה" הפכה מביטוי המסמל מספר מצומצם של עיצובים של מותג אחד, למשהו שגם אנטי־פאשניסטות כמוני יכולות להתחבר אליו ולהרגיש יותר יפות, מוסריות ויצירתיות, ומשמעותו: תעיפי את הזבל הזה מהארון שלך ותפסיקי לקנות שטויות. פינטרסט ואתרי אופנה מלאים בהמלצות איך לצמצם את המלתחה ל־15־40 פריטים איכותיים הולמים ואהובים. תמיד הייתי אדם בלתי אגרני בעליל וכבר כתבתי כאן בעבר מניפסט נגד אגרנות, שהשורה התחתונה שלו היא "מי שלא משלם שכר דירה לא יכול להתלונן שאני מעיפה אותו מהבית". מה שכמובן לא ציינתי הוא שזה שהעפתי לא אומר שלא אכלסתי מחדש. אלא שלפני כמה שבועות, התייצבתי לסידור השנתי של הארון כשרוחה של מיקי חיימוביץ' מרחפת לי מעל הסריגים ומדקלמת מנטרות מהפרק הפותח של תוכניתה "המערכת" שעסק בצריכת הבגדים המוטרפת שלנו. המדפים התפנו שלא על מנת להתמלא מחדש. שקים התמלאו, חברות הוזמנו להסתער על השלל ומה שנותר הועבר למהגרות עבודה בדרום העיר. הימים שאחרי עברו עלי באופוריה קטנה בכל פעם שנדרשתי לבצע את הפעולה השנואה עלי מכול – להתלבש בבוקר. הידיעה שכל בגד שאבחר יושב עלי טוב נסכה בי ביטחון שלא הכרתי. הצורך להפעיל קצת יותר יצירתיות בשילובים כדי להימנע מחזרתיות משעממת הפכו את העסק לאתגר, אבל מהסוג הנעים. אין עוד צפיפות שגורמת לבגדים להתקמט, הכול תלוי ברווחה משל הייתי בוטיק קטן ואיכותי.

כשאף פעם אין באמת מה ללבוש, עדיף כבר להפסיק לקנות | מתוך הסרט "קלולס"

המאמינות האדוקות של השיטה בדרך כלל אוחזות בסדרת כללים מחמירה משלי: הן מעדיפות לרכוש יד שניה, חלקן למדו לתפור ולסרוג. האורתודוכסיות ממש גם משלבות את העקרונות הללו כחלק מתפיסה הוליסטית שמבקשת לחזור לקצב איטי יותר ותעשייתי פחות: הן מבשלות ולא קונות אוכל מוכן, הן מנביטות דברים שנראים כמו משהו שאני נוהגת לעקור מקירות האמבטיה, הן ממעטות ברכישות של צעצועי זבל לילדים וכמובן שהן לא יקראו את מה שאני כותבת כאן כי אין מצב שהן יבזבזו כסף על מגזין נשים. מי שמפרשת את הציניות שלי בפיסקה האחרונה כביטוי סמוי לקנאה, בהחלט צודקת. קל לי לטעון שיש דברים חשובים יותר בחיים מלהקדיש זמן לתפירת החצאיות שלי, אבל יהיה לי קצת קשה לגבות את הטענה הזאת אם יתעדו את חיי ויראו כמה זמן אני מוכנה להקדיש לבהייה בטלוויזיה וללעיסת תפוצ'יפס. לכן היעד שלי נותר צנוע: לא לקנות בגדים. לא לי, לא לטף, לא לבנזוג. יש לנו מספיק. נעליים זה כבר סיפור אחר.