למה לינה דנהאם מתעקשת לעשות שיימיניג לגוף שלה עצמה?

לינה דנהאם | צילום: Gettyimages
לינה דנהאם | צילום: Gettyimages

הפוסטים של לינה דנאהם על כאב כרוני גרמו לאדר ריכטר להשתכנע שהאישה הפכה מ"קול של דור" לפנים המטורללות של כל מה שרע בתנועת metoo# והפמיניזם החדש. אזהרה: מדובר בטקסט שיעצבן אתכן מאוד

88 שיתופים | 132 צפיות

אפתח באזהרת מסע. לפניכן כתבה שאינה פוליטיקלי קורקט, שלא לומר שוחטת פרה קדושה. לינה דנהאם, ״הקול של דורה״, אשה סוחפת ומעוררת השראה, העלתה לפני ארבעה ימים פוסט לאינסטגרם שלה שגרם לי לתהות באשר ליציבותה הנפשית. ״זהו פוסט אודות כאב כרוני״ – כבר התחלה מסקרנת עבור כל מי שעוקב אחרי דנהאם ויודע שלא מכבר התעקשה לעבור כריתת רחם כדי לפתור את בעיית האנדומטריוזיס שלה. הפתעה כפולה: הדבר הבא שטוענת דנהאם הוא שהיא עדיין ולמרות הכל סובלת מכאב כרוני. ואז מגיעה אנלוגיה הזויה בין השפעתו של כאב כרוני על החיים של מי שסובל ממנו, לבין טראומה הנובעת מהטרדות מיניות.

View this post on Instagram

This is a post about chronic pain. I have it. I bet a lot of you do too. Some of us talk about it. Others are afraid to, as it could cost them their jobs or their relationships or their sense of control in a chaotic world. In this way it’s very analogous to sexual trauma. There is also (as @ladygaga so wisely shared this week) a proven connection between chronic pain and trauma. Therefore, a lot of people- a lot of women- find their pain is activated by weeks like this one. On the day after Dr. Ford’s testimony I awoke with a start at 3am. It felt like every cell in my neck was singing. My ankles and wrists were weak and my fingers didn’t do their assigned job. Yesterday I felt like I was suspended in gel, and when I meditated a line of pain zipped from my neck to my foot. I’m sorry if I don’t answer your text or email, or if I can’t show up the way someone else would. I am just trying to do everything required to maintain a life of joy and service. My work costs me everything I have. This is fibromyalgia. It’s little understood and so even though I have a lot of knowledge and support it’s hard to shake the feeling that I am crazy. But I’m not (at least not in this particular way!) and you’re not. Your pain, whatever shape it takes, is yours and so it is real. I believe you when you say you hurt. I have learned time and time again how important it is to believe.

A post shared by Lena Dunham (@lenadunham) on

 

הפוסט של לינה דנהאם | צילום מסך מתוך האינסטגרם lenadunham@
הפוסט של לינה דנהאם | צילום מסך מתוך האינסטגרם lenadunham@

 

ד״ר דנהאם ממשיכה וטוענת שנמצא קשר מוכח בין כאב כרוני לטראומה ולפיכך הכאב של הרבה מאוד א-נשים מתגבר בשל ארועי השבועות האחרונים. מכאן ואילך מפליגה דנהאם בתאורים על כאב גופני באיברים שונים, שחשה יום לאחר עדותה של ד״ר פורד (הטוענת כי המועמד למשרת שופט בית המשפט העליון בארה"ב, ברט קבאנו, תקף אותה מינית) – דנהאם התעוררה בשלוש לפנות בוקר בכאבים עזים. גבירותיי ורבותיי יש לה פיברומיאלגיה. סטגדוש! הלך הרחם, בא משהו כלל מערכתי. ו״לא! אני לא משוגעת״, היא טורחת לציין כדי להסיר ספקנותם של אנשים כמוני,ומסיימת בהצהרה: ״אני מאמינה לכן כשאתן טוענות שנפגעתן, הכאב – ולא משנה מה הצורה שהוא מקבל – הוא שלכן ולפיכך הוא אמיתי… למדתי שוב ושוב כמה זה חשוב להאמין״.
וואו גברת דנהאם. איזה סלט קצוץ דק ומתובל היטב של רעיונות אקטואליים ומצב נפשי וגופני רופף.

בואו נעשה רגע סדר רעיוני. נתחיל בעובדה שדנהאם שימשה לכאורה במשך שנים כמודל לאשה צעירה ובריאה שמאוהבת בגוף שלה ושלמה איתו למרות חוסר התאמתו למודל היופי המערבי, אבל ככל שעובר הזמן מתקבל הרושם שההפך הוא הנכון. למעשה היא עשתה ועודנה עושה לגוף שלה שיימינג, לא חיה איתו בשלום, ומעדיפה לטפול עליו את כל צרות הנפש. תחת מעטה מסוכן של הירואיות היא נוהגת כמי שמקריבה את גופה על מזבח הפמיניזם למען קידומו, אך למעשה דנהאם מנהלת מתחת לאפכן מערכת יחסים מסוכסכת במיוחד עם הגוף שלה ומביעה בו פעם אחר פעם חוסר אמון מוחלט. אחרי שהתעקשה לחשוף אותו בבוטות מכוונות בפני מיליוני עיניים ברחבי העולם, היא עברה להשחית אותו על ידי הוצאת הרחם שלה, כאילו מדובר בגימיק פמיניסטי.

לינה דנהאם | צילום מסך מתוך הסדרה "בנות"
לינה דנהאם | צילום מסך מתוך הסדרה "בנות"

 

אין לי שום יכולת או כוונה לשפוט את רמות הכאב והסבל שהובילו אותה למעשה הזה, אבל מעברי כאחות מוסמכת, מהזמנים בהם פגשתי חולות רבות מדי המתארות את חייהן כגיהנום, אני יכולה להעיד שגם הן מבינות ויודעות שכריתת רחם הוא פתרון המוצע על ידי הרפואה המערבית במקרים נדירים בלבד. לא בקלות מוותר האדם הסביר על איבר גופו, במיוחד מכזה שיש לו משמעויות נפשיות והשפעות גופניות רבות כל כך. נוסיף ונאמר שבמקרה של דנהאם הפתרון כלל לא הוצע לה. כפי שהעידה בגיליון ווג של חודש מרץ, ללא כל אבחנה רפואית רשמית ועם אולטרסאונד תקין היא פשוט הרגישה ש״הרחם שלה פגום״. (ומזל שלא כל אחד מחליט להוריד לעצמו אברים על סמך אינטואיציה שהרי ״כל אחד אחראי על הגוף שלו״ כמו שטוענת בתי בת ה-4 במרץ). משהו ״אוכל אותה מבפנים״ היא מודה. וכך ״הקול של דורה״ – דור מוטרד נפשית ועסוק בעצמו, אם תרצו, מאשפזת את עצמה מרצון ומכריזה שלא תצא משם עד להוצאת האיבר המטריד. בקשה ״הגיונית״ למדי כשאין לכך אינדיקציה רפואית. אבל לצערה של דנהאם גם אחרי שנעתרו הרופאים לבקשתה השלום והשלווה לא הגיעו. אתמול רחם, היום זה הפיברומיאלגיה– כאב כרוני במקומות שונים בגוף.

בחלקו השני של הפוסט כאמור, טוענת דנהאם שאם אתה אומר שכואב לך אז כנראה שאתה יודע על מה אתה מדבר ולפיכך נאמין לך. ומבלי לפקפק באמינותן של אף אחת מהמתלוננות על הטרדה מינית, תנועת metoo# הביאה אותנו למצב מסוכן מאוד בו כל אחד הוא בעל דין ודיין, ואין הנאשם חף מפשע עד שהוכח אחרת. כל בעל, אח ובן יכול לאבד את כל עולמו במחי העלאת שתי שורות מאשימות בטוויטר. ככר העיר של ימי הביניים חזרה לחרוץ גורלות במקום משפט צדק מסודר. כל מואשם הופך באופן אוטומטי לעבריין פלילי שאיבד את זכות הקיום שלו וכל אשה מתלוננת הופכת לצודקת באופן אוטומטי בשל היותה אשה, כפי שאומרת דנהאם כי היא מאמינה לה. כך שלמעשה דנהאם מציעה בפוסט הזה: היו הרופאות של עצמכן והשופטות הבלתי מעורערות של המציאות. ואני שואלת האם זה הפמיניזם החדש? האם העתיד שלו ורוד? כולנו צריכות לזכור שכבר היינו בעבר הקרוב במצב הזה, בו האמינו לגברים באופן אוטומטי רק משום היותם גברים, לא בטוח שאנחנו צריכות להגיע לקצה השני כדי להיות צודקות ולזכות בדרך האמצע.

לינה דנהאם על סט הצילומים של הסדרה "קמפינג" | צילום: יח"צ
לינה דנהאם על סט הצילומים של הסדרה "קמפינג" | צילום: יח"צ