קצינת הנפגעים קיבלה את הטלפון שכל אימא חוששת ממנו

כבר כמעט חמישה חודשים שלימור פרג' (48) משהם, מג'נגלת בין כמה זירות לא פשוטות במיוחד. בתפקידה המקצועי היא העוזרת האישית של מנכ"לית אל על, דינה בן טל גננסיה, ובתפקידה הצבאי במיל' מאז השבעה באוקטובר היא קצינת נפגעים המלווה חלק ממשפחות החטופים והנעדרים. בין היתר היא מלווה את משפחת סבירסקי, אשר בשבעה באוקטובר שכלה את אב המשפחה רפי והאם אורית, ובהמשך גם את האח איתי סבירסקי, שנחטף לעזה ובתחילה התקבל ממנו אות חיים, אך נרצח לבסוף באכזריות בשבי. במהלך המלחמה פרג' אף היא חוותה אירוע קשה, אליו נגיע בהמשך.

>> אחותו של החטוף איתי סבירסקי: "נקרע לי הלב"

"האתגרים מול המשפחות לא פשוטים", היא מספרת בריאיון כשאני שואלת אותה איך מבצעים את התפקיד הכל כך מאתגר הזה, בייחוד מול משפחות עליהן היא אחראית מטעם הצבא. "נכנסתי למשפחה שבישרתי לה שלוש בשורות מרות, משפחת סבירסקי, לה בישרתי גם על ההורים וגם על איתי. המשפחה השנייה שבאחריותי היא משפחת אוחנה, שבה הבן יוסף חיים (23) מוגדר חטוף".

איך אפשר לבשר דבר כזה ולהישאר בקשר אחר כך? איך את מתמודדת?
"איך מתמודדים עם זה? לוקחים המון אוויר ועושים זאת. אני זו שבישרתי למשפחה את הבשורות המרות. כשאת רוצה להתכונן לדבר כזה, את מבינה שאת חייבת לפעול מרגש, ואת מבינה טוב מאוד מה השליחות והמטרה שבשמה את מגיעה – עם כל האמפתיה שאפשר. משפחת סבירסקי היא משפחה מדהימה, מרגשת אחד אחד, וזה לא פשוט, אבל אני שם עבורם. הם מבינים שאני מגיעה ממקום שרוצה להכיל. מעצם זה שאני ממשיכה להגיע גם לאחר הבשורה הקשה, המקום שלי בחייהם מקבל משמעות טובה וחזקה, למרות הקושי".

לימור פרג' | צילום: באדיבות המרואיינת

ב-2 בנובמבר, פחות מחודש לאחר תחילת המלחמה, פרג' מצאה עצמה מקבלת טלפון בשעות הלילה. כן, את זה שאף אימא לא רוצה לקבל. "אני מקבלת טלפון, הבן שלי, עומר בן ה-22, לוחם במילואים בדובדבן, נמצא בקו השני", היא משתפת, " הוא אומר לי: 'אימא, אני בבילינסון. אני פצוע ברגל, הגעתי במסוק, אני מחכה לכם'. הוא יצא לקולורדו לנסות דרך חיים אחרת, וכשפרצה הלחימה הוא מיד חזר לארץ כדי להתגייס".

>> "זה הסיוט של כל קצינת נפגעים": איך נראים החיים מבעד לתפקיד הכי כואב?

מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"אחרי הבהלה הראשונית וההגעה לטיפול נמרץ, מפה מבחינתי מתחיל מסע – התמודדות בזירה נוספת. הדבר הראשון שאני עושה זה לעדכן את המנכ"לית ואת המפקדים שלי במשימה, כי כרגע אני צריכה להיות עם הילד שלי. הילד עבר ניתוח, יצא מטיפול נמרץ, הלך לשיקום – ותוך שבוע כבר ביקשתי לחזור למשימה שלי ללוות את המשפחות. יש לי מחויבות כלפיהן. במקביל חזרתי גם לעבודה ב'אל על', בניסיון לנהל שלוש זירות, תוך הבנה שהדרך מפה היא רק לצמוח, ושאם זה מה שקיבלתי – גם אם זה צריך להתמודד".

ואיך את בעצם מתמודדת מאז?
"מבחינתי הדרך להתמודד היא קודם כל לקום בבוקר ולקדש את החיים. הבחירה שלי בשגרת היומיום, בלהישאר במשימה ולשים לעצמי את הגבולות, היא גם זו שגורמת לי להסתכל על הבן שלי שקובר עוד חבר ועוד חבר, ועל עוד מישהו שנפצע ולבקר אותו – ולהצליח להכיל הכל. אני מוצאת את עצמי גם עצובה בשביל מי שמאבד את היקר מכל, כמו חברה טובה שלי שאיבדה את בנה. היה לי קשה והיה לי כואב ובכיתי, אבל אני חושבת שאת יכולה להצליח להזדהות ולהכיל תקווה ואמונה שנהיה במקום אחר, ובמקביל, ללוות משפחות וגם לעבוד באל על. זו אני, שם אני מרגישה שלמה, וזה גם מה שנותן לי להיאחז ביכולות שלי".

בנה של לימור | צילום: באדיבות המרואיינת

"למדתי לגייס אמונה אינסופית"

אמנם חלפו כמעט חמישה חודשים מאז השבעה באוקטובר, אבל כל אחת מאיתנו זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. את פרג' זה תוקף כאמור בכל חזיתות החיים. "קיבלתי טלפון ממנכ"לית 'אל על', שביקשה שאשתלט כמה שאני יכולה על המצב במסגרת הפניות ש'אל על' קיבלה. ידעתי שכנראה עוד שנייה קוראים לי למילואים בתור קצינת נפגעים, אז תוך כדי עוד קפצתי ל'אל על', ראיתי שהמוקד נותן מענה לפניות. היה המון בלגן אמנם, אבל ניסינו לתת מענה, ובאזור הלילה התקבלה תמונה ברורה שצריך להיות גם בעולם הנפגעים, וגם להחזיר אנשים ארצה בטיסות חילוץ. היו גם משפחות שהיו בחו"ל ונודע להן שיקיריהן נחטפו או נרצחו", היא משתפת בכאוס מאחורי הקלעים.

"אני חושבת ששני הדברים – גם שירותי בצבא וגם עבודתי בחברה – משתלבים אחד עם השני וכך יש פחות פער", אומרת פרג', "ללוות משפחה שיושבת בארץ ומישהו מיקיריה נחטף או נרצח, זה לא שונה בעיניי מטיפול במשפחה שהיא באירופה והבן נקרא לעזה והיא חייבת לחזור לארץ. ככל שראיתי את זה ככה, כך היה לי קל יותר להיות בשתי הזירות".

לימור פרג' ובנה | צילום: באדיבות המרואיינת

מה את מרגישה שלמדת מהשילוב הזה?
"למדתי לגייס אמונה – גם אצלי וגם אצל האחר. זו אחת היכולות המדהימות שאת יכולה לרכוש בסיטואציה מורכבת כזו – גם עם הבן שלי, גם עם משפחות החטופים וגם באל על. עלייך תמיד לראות איפה את יכולה לצמוח".

ואיפה את צומחת?
"אני צומחת מלתכנן עם הבן שלי איך נחזור לגלוש גלים ולעשות סקי, ואם זה להתחבר לאמונה עם המשפחות שהחטופים שלהם יחזרו. ומי שלא בין החיים – שתוחזר גופתו. ליווי המשפחות והחזרה לעבודה שהיא הבית, זה מה שעוזר לי להירפא".