"זה הסיוט של כל קצינת נפגעים": איך נראים החיים מבעד לתפקיד הכי כואב?

יש נשים שצריך להצדיע להן. סקרלט כהן (50) יוצאת יום יום מאז השבעה באוקטובר לשני מקומות העבודה שלה. היא פותחת את היום בעמותת ויצו, שם היא מנהלת את התוכניות למניעת אלימות במשפחה באגף לקידום מעמד האישה. היא מגיעה על מדים, כי משם היא ממשיכה לתפקידה השני כקצינת נפגעים במיל' המלווה משפחות השכולות.

>> "אחרי שגנבו ממני הכל וניסו לרצוח אותי, הבנתי שעליי לשנות את חיי"

איך את עושה את זה? את גיבורה.
"אני מסתובבת כבר הרבה זמן עם מועקה, זה עול לא פשוט. אני מרגישה את זה בבוקר וגם כשאני הולכת לישון. מצד שני, אני יכולה להגיד שבתחום של מניעת אלימות בעבודה אני מקבלת הרבה תקווה. שם אני עוסקת בעיקר בהכשרות כיצד למנוע מנשים ונערות להגיע לעולם האלימות במשפחה, ואני רואה את זה כדרך לייצר חוסן חברתי".

"אני נפגשת עם נשים נפגעות אלימות במסגרת העדויות שאנחנו מביאים בהכשרות ובביקור במקלטים", היא מספרת, "אבל בתחום עצמו אני פחות עוסקת בעולמות הטיפול והשיקום, זו עבודה נפלאה שעושות העמיתות שלי. מבחינתי, אם אני אצלח באמצעות ההכשרות שלנו למנוע אלימות במשפחה, זה סיפוק גדול. להכשיר עובדים סוציאליים ונשות משאבי אנוש שידעו לזהות אם עובדותיהן חוות אלימות בבית, כיצד לפעול, לאן להפנות ולהוציא עוד אדם אחד ממעגל האלימות במשפחה – זה מייצר לי תקווה".

סקרלט כהן | צילום: באדיבות המרואיינת

אבל מהצד השני, כשמדובר במשפחות השכולות – זה מלווה בהרבה כאב.
"נכון. אצל משפחה שכבר איבדה את יקירה, אני אמנם משמשת כמעטפת של צה"ל ומתפקידך לתת כמה שיותר הכלה, אמפתיה ואהבה, אבל אני לא יכולה לשנות את גזירת הגורל. את חייבת להיות עם נשמה כדי להיות קצינת נפגעים, ואני שמחה מאוד שאני ממלאה את התפקיד הזה. להיכנס למשפחות נותן לי כוח".

"יש חמ"לי נפגעים שלמים ומערכים שלמים שהם על טהרת המין הנשי, 85 אחוז ממערך הנפגעים הן נשים. המקום שלנו מאוד חזק במלחמה הזו, ולא רק נשים לוחמות, אני גאה בזה מאוד"

>> התגעגענו: השופטת שלא דופקת חשבון חזרה ל"הכוכב הבא"

מאז השבעה באוקטובר גם בנך הוקפץ לבסיסו ומשרת בתפקיד מבצעי. את מרגישה איזשהו פחד?
"לא אשקר שהסיוט של כל קצינת נפגעים הוא לפגוש את זה בבית, אז את מסתובבת עם מועקה גם בהיבט הזה. הבן שלי במזל משרת בחיל המודיעין, אמנם בתפקיד מבצעי מאוד הקשור ללחימה, אבל הוא במקום מוגן – אז אני לא מודאגת יותר מדי מבחינה פיזית. עם זאת, יש לו חברים שגדלו אצלנו מילדות, הם בעזה והחשש מאוד גדול. כל יום מחדש צמד המילים 'הותר לפרסום' כואבת ומלווה אותי. לצערי כבר קיבלתי טלפון עם בשורה על כך שאחד החברים של הבן שלי נפל. זו משפחה שאני מכירה שנים, ופתאום לבוא ללוויה כשאת לא מגיעה בתפקיד, אלא כתושבת היישוב, וזה חבר של הילד שלך מגיל שנה – זה קשה מנשוא".

כהן, תושבת היישוב ניל"י בשומרון, משלבת את תפקידיה יחד עם עוד התפקיד החשוב מכל – אימא לשני ילדיה, בנה שבצבא, ובתה בת ה-18. כשאני שואלת אותה איך זה עובד וכמה היא נוכחת בבית, היא אומרת: "לשמחתי הם כבר גדולים ופחות צריכים את הנוכחות היומיומית בבית. הבן שלי לא מגיע הרבה הביתה, אז העובדה שהם גדולים מאפשרת לי יותר עצמאות".

את רואה כל כך הרבה משפחות שנמצאות בסבל, בין אם מאלימות בתוך הבית ובין אם משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. את מרגישה לפעמים שאת צריכה לפעול במעין ניתוק רגשי, נוכח כמות האנשים והכאב שאת פוגשת?
"קצינת הנפגעים נדרשת ללוות את המשפחה מרגע ההודעה על יום מותם של אהוביהם עד מותם של ההורים. המשמעות היא ללוות בשבעה ובלוויה, להביא את החפצים של החייל שנהרג, לדאוג לתעודות הפטירה, וכן, גם לבני המשפחה. לכן אני לא מנותקת מרגש כלל".

סקרלט כהן באחת מהדרכותיה | צילום: באדיבות המרואיינת

היא מוסיפה: "כשאני מביאה ארגז והמשפחה פותחת אותו ונתקלת בחפצים של אהוב ליבה, יש לי תמיד דמעות בעיניים. אני תמיד אומרת למשפחות שחבל לי שהכרתי אותם, ולא את הבן שלהם שנפל. התהליך לא מכני, את מקבלת כמה משפחות מסוימות, כי המטרה היא כמובן לייצר את הקשר האישי ושלא יהפוך לחסר רגישות. בגלל זה גם המערך מגייס כל כך הרבה קצינות נפגעים".

באופן כללי, כמה נשים את רואה סביבך?
"המון. יש חמ"לי נפגעים שלמים ומערכים שלמים שהם על טהרת המין הנשי. 85 אחוז ממערך הנפגעים הן נשים. המקום שלנו מאוד חזק במלחמה הזו, לא רק בקרב נשים לוחמות, ואני גאה בזה מאוד. תמיד מדברים על הלוחמים עצמם ועל הנשים שלהן, אז אנחנו לא בחזית אמנם, אבל העורף מלא בנשים שגויסו למילואים בכל הגילאים. כל תחום הנפגעים במרכזי שליטה – מוחזק על ידי נשים".

>> "חיילים מפחדים לדווח למפקדים על החרדה שלהם, אז הם מתקשרים אלינו"

ודווקא בכובעך השני, ברווחה, יש חוסר.
"חוסר מטורף. עוד מלפני המלחמה עולם הרווחה היה בקריסה. נשים לא רצו לעבוד כעובדות סוציאליות במגזר הציבורי בגלל השכר הנמוך. נוצרה מציאות שנדרשים בה כמויות מטורפות של מקצועות טיפוליים על פני קשת רחבה – שאין להם מענה".

איפה את רואה את החוסר הזה במיוחד כיום?

"רואים את זה המון באלימות במשפחה, למשל. את מפנה אישה למרכזים לאלימות במשפחה – והיא מחכה חודשיים-שלושה לטיפול. את הולכת לבריאות הנפש ומחכה חצי שנה לתור אצל פסיכולוג. יש לציין שבמקלטים של ויצו ניתנים שירותים לנשים וילדים נפגעי אלימות, ולאור המצב תגברנו את קו הסיוע שלנו לנשים נפגעות אלימות ולנשים במשבר – 3980*. המנהלת שלו היא עורכת דין שהינה גם עובדת סוציאלית, והיא יכולה להפנות אישה שפונה אליה גם לטיפול רגשי וגם לעורך דין. המחיר מסובסד, כך שאותה אישה תוכל להסתדר".

סקרלט כהן באחת מהדרכותיה | צילום: באדיבות המרואיינת

בשל המחסור החמור בכח אדם חיוני, התחילו בעמותת ויצו לערוך הכשרות נוספות כיצד לזהות את תופעת האלימות במשפחה ולאן להפנות את הנפגעות והנפגעים. "מטרתנו היא שבכל חברה תהיה אשת משאבי אנוש שאחראית על פניות של עובדות בנוגע לאלימות במשפחה, בדומה למה שיש על הטרדה מינית. אנחנו מקוות בהמשך שזה גם יחוקק".

חשוב.
"מאוד. נעשה את ההכשרות האלה גם בקרב מנהלים בכירים, ששם יש יותר גברים, ובכוונתנו לגעת גם בבני נוער בנושאים שונים. מאחר וחלק המשפחות שאני עובדת איתן במסגרת תפקידי כקצינת הנפגעים פונו מבתיהם בעוטף, ראיתי דברים שבני נוער במשפחות האלה מתמודדים עמם. ראיתי נוער אבוד, אחרי כל האובדנים שהם חוו ומראות הזוועה שראו עיניהם".

היא ממשיכה: "אגף החינוך של ויצו ואני, יצרנו עבור בני הנוער שלנו תוכנית חדשה בשם 'רק בגלל הרוח', העוסקת בטראומות, בשכול ובאיך לחזק חוסן. המלחמה אף משנה עמדות של נוער כלפי גיוס. יש כאלה שפוחדים יותר מתמיד. ישנו פחד אדיר למשל להיות תצפיתנית, אך מנגד המון מוטיבציה לקרבי. בנוסף, הנוער חשוף לרשתות החברתיות, ולכן גם מי שלא חשוף לאלימות במשפחה חשוף לאלימות. בשביל לחזק אותם והחוסן שלהם, לחזור לשגרה ולרציפות תפקודית, אנחנו מייצרים תוכניות חדשות שיהיו רלוונטיות".

ויצו מעסיקה כ- 6,000 עובדות ועובדים, מרביתם נשים, ובתקופת המלחמה חלק לא מועט מהם גויס בצו 8 למילואים. מירה מינס, מנכ"לית ויצו העולמית, מספרת על הגאווה שלה באותם עובדים שמשרתים במילואים, כמו כהן. "יש לנו תפקיד מרכזי להמשיך ולחזק את החברה האזרחית שיש לנו אחריות כלפיה", היא אומרת, "לכן לכל אורך תקופת המלחמה, עם גיוסם של חלק מהעובדות והעובדים –  אנחנו מגבים אחד את השנייה. אני גאה בעובדה שחלק גדול מאלה שגויסו בצו 8, המשיכו לבצע את תפקידם בויצו מתוך מחויבות ותחושת שליחות".