להתמודד עם הכאב

מרגע לידתנו ועד מותנו, אנו כל הזמן נפרדים. הפרידות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, גם אם לרוב איננו שמים לב אליהן. בהתחלה אנחנו נפרדים מהרחם, מהיניקה ומשאר הרגלי התינוקות. בהמשך אנו נפרדים מכל מסגרת שאליה אנו מצטרפים, ובדרך מהרבה אנשים שהיו חלק מחיינו לתקופה מסוימת ואז אינם עוד. לעיתים בגיל מוקדם, אך לרוב בגיל מבוגר יחסית, אנו מתחילים להיפרד מאנשים שהולכים לעולמם.

בתוך חיים עתירי פרידות, בין הבולטות והקשות מכולן הן אלו מבני משפחה שנהרגו במסגרת השירות הצבאי בכלל ובמלחמות ישראל בפרט, כמו גם אלו שמצאו את מותם בפיגועים השונים. זהו מוות פתאומי, לא צפוי ושלא כדרך הטבע, אשר ברובם המוחלט של המקרים מכניס אותנו לטראומה של ממש. בהתאם, ההתמודדות עם אובדן מסוג זה הופכת למורכבת ולקשה במיוחד.

תחושת בדידות ומחשבות אובדניות

"התחושה הראשונה שאנו פוגשים אצל אנשים במצב כזה היא בדידות", מסבירה הפסיכולוגית אריאלה בכר, מומחית בת.ל.מ להתמודדות עם אובדן ושכול, "אנשים מרגישים שאף אחד לא מבין את הסבל שלהם, ולכן הם פחות משתפים בעובר עליהם. גם אם כן, הם מרגישים שהצד השני לא מבין את העוצמה ואת הסבל עצמו, כך שלאבל ולאובדן מתווספת מועקה הנובעת מכך שהאדם נושא את הרגשות שלו לבד".

במקרי אובדן מסוג זה, מסבירה בכר, האדם עובר את אותם שלבי האבל המוכרים. בהתחלה יש הלם וקהות חושים ואנשים מתנהלים במצב רובוטי ללא חיבור לרגשות – מצב הנועד להגן על האדם מפני עוצמת הכאב. כאשר ההלם שוכך והרגשות מציפים, מתרחשות התפרצויות בכי ועולה פאניקה. יש הרבה געגועים וחיפוש אחר דברים שמזכירים לנו את האדם שאיבדנו, כמו גם תחושת פספוס על דברים שלא נעשו ומילים שלא נאמרו.

במקביל עשויים להתעורר כעס והתפרצויות זעם – הן של האדם על עצמו והן על המצב ועל האובדן, כולל השאלה שלא פעם עולה: "למה עזבת אותי?". משמעותה של שאלה זו, אומרת בכר, היא למעשה ניסיון לומר: "כמה קשה לי שאני נשאר לבד עם כל האחריות".

להצפה הרגשית עשויים להתלוות מצבים של נדודי שינה, חוסר תיאבון ועייפות רבה. אנשים רבים מתקשים לתפקד, מאחר שתחושת הריקנות מעלימה את הסיבות לחיות, ורבים מהאבלים מתמודדים עם מחשבות אובדניות.

השכול עלול להפריד בין ההורים

"האבל הוא תהליך ארוך, ולכל אחד יש קצב אחר וסגנון אחר של אבל", אומרת בכר. "צריך לדעת שזה לוקח זמן. ביהדות מדברים על שנת אבל, אך למעשה אבל הוא תהליך האורך הרבה שנים. זה לוקח שנים כי בכל שלב של החיים או כשמתרחשים אירועים ושינויים במשפחה, האובדן עולה ומציף – בייחוד אצל שכול של הורים שאיבדו את ילדיהם, שלא פעם עסוקים ב'איך היה הדבר נראה אם הוא היה', ואם יש הנאה היא לא יכולה להיות שלמה".

לאבל יש לא פעם השלכות נוספות, לא צפויות. מאחר שהאבל שונה בין אדם לאדם, ההבדלים בהתנהגות של בני זוג שאיבדו את אחד מילדיהם עלולים להפריד ביניהם. אם אחד מבני הזוג לא מדבר על הנושא ואילו השני עסוק בהנצחה אינטנסיבית, הפער יוצר קושי במערכת היחסים. "יש שני קולות בתוך מערכת משפחתית; האחד אומר להמשיך את החיים כי צריך להמשיך, והקול השני אומר שאסור למחוק, זה אחד מבני המשפחה. צריך ללמוד שלכל אחד יש אבל משלו. אין כלל אחד האומר איך מתאבלים, ואין כלל אחד האומר איך שומרים על הזיכרון. ככל שלומדים לתת מקום אחד לשני, מתאפשר להחזיק את שני הקולות ביחד".

בכר מצביעה על קושי נוסף העשוי להתעורר בקרב הילדים במשפחה. "הם חווים סבל כפול – גם האובדן וגם העובדה שהם צריכים לשמור על ההורים, שלפעמים הם כל כך לא פנויים עבור הילדים. גם אם הם כן פנויים עבורם, הילדים מרגישים שמוטל עליהם תפקיד – לשמור על ההורים שלא יתפרקו, דבר המגביר את תחושת האובדן שלהם. כתוצאה מכך הם פחות משתפים, וגם אם כן, אחד מהם לפחות יגדל עם תפקיד של אחריות מוגברת. במצבים כאלה, רק אחרי כמה שנים רואים אצל הילדים תופעות של חרדה או פוסט טראומה, והם לא מבינים מאיפה זה מגיע".

ההתמודדות השונה עם האובדן עלולה להפריד בין בני הזוג. אילוסטרציה: ingimage

חשוב להתאבל

"זה מאוד חשוב להכיר ברגשות ולהרגיש אותם", אומרת מירב שטירן, מטפלת הוליסטית ומורה למודעות. "לאפשר לעבור את הכאב, הכעס, העצב, הצער והפחדים שעולים עם האובדן, ואת ההרגשה שהחיים ברגע אחד משתנים לחלוטין ואין דרך אחורה.

"חשוב בתקופות האלה להיות במקומות המאפשרים להיות באבל. אם זה ללכת לטיפולים המאפשרים להרגיש, אם זה להיות בחברת חברים שמרגישים איתם נוח להתאבל. חשוב להסכים לקבל עזרה בתקופה הזו ולעבור דרך הכאב המאוד קשה הזה".

בכר מוסיפה כי חשוב להשתדל להיות בפעילות. "לסלוח לעצמנו שזה לוקח זמן אבל לראות איך אפשר לחזור לפעילות. לשים לב לתזונה, לתפקודים הבסיסיים, אפילו לפעילות גופנית. יש המון תרגילי הרפיה שעוזרים לשחרר, ומאפשרים לבכי לצאת. מאחר שמדובר בשילוב של טראומה עם אובדן, ייתכן ויעברו כמה חודשים עד שתתחיל התאוששות – וזה תקין. אם יש מחשבות אובדניות, תחושת בדידות שקשה להשתחרר ממנה, מחשבות שאין עם מי לשתף או שיש קושי בתפקוד היומיומי, זה זמן טוב לפנות לטיפול".

"פרידות הן חלק מהחיים שלנו", מסכמת שטירן. "עם כל זה שמדובר בחוויה מאוד מאוד קשה, זה חלק מתהליך הגדילה שלנו. תקופות של אבל מאפשרות התקרבות לעצמי, מאחר שיש בהן אינטימיות מאוד גדולה של האדם עם עצמו ועם האנשים שעוזרים לו באותה התקופה. זה לא סתם שאנחנו לא בני אלמוות".