כשבחילה ותשוקה, ביקורת והערצה מתערבבות בסדרה אחת

התחושה העולה בתום הצפייה ביותר מ-10 שעות של "להמציא את אנה" היא ריקנות, כאילו התרוקן לו חשבון הבנק המנטלי. זו אינה סדרה גרועה, בהחלט לא: יש בה סיפור טוב, חלוקה נרטיבית טובה – כל פרק מוקדש לאחת הדמויות שמאירות את העלילה המרכזית – והרבה שוטים של ניו יורק.

>> להמציא את הסטייל של אנה: סודות הסטיילינג מאחורי הלהיט של נטפליקס

אולי זו הבולימיות הבולענית של הגיבורה, שמתערבבת עם חוסר הריסון של צפיית הבינג'. זו סדרה מותחת, שבה כל פרק נמשך למעלה משעה ויש בה חזרות לא מעטות ומריחה נדיבה, ועל כן היא הייתה יושבת יופי על שחרור פרק בשבוע כמו בפרה-היסטוריה הטלוויזיונית. אבל יותר מכך, תחושת הריקנות נובעת מהמשחק הכפול של הסדרה – האופייני לרבים מתכני היקום הטלוויזיוני הפוסט-מודרני, בו בחילה ותשוקה, ביקורת והערצה – משמשים בערבוביה מתישה.

עוד לפני שאנה דלבי/סורוקין וסיימון לבייב/שמעון חיות שייכים לגל הנוכלים בטלוויזיה, הם שייכים לנחשול הכסף: בסדרות מסוג זה יש יותר תקריבים של כרטיסי אשראי מאשר של שפתיים. זו החושניות החדשה

כידוע לכל אזרחי רפובליקת נטפליקס, "להמציא את אנה" מבית שונדה ריימס ("ברידג'רטון", "האנטומיה של גריי" ועוד), מבוססת על סיפורה של אנה סורוקין, בת מהגרים ממוצא רוסי, שצצה במנהטן ומציגה עצמה כיורשת גרמניה בשם אנה דלבי. חמושה בביטחון עצמי שרק בגדי מעצבים יקרים במיוחד יכולים להקנות לך, מנסה דלבי/סורוקין להקים – לכאורה או באמת – מועדון חברים לאלפיון העליון בניו יורק, ובדרכה היא בוזזת ומוליכה שולל חברים ובנקים כאחד. עיתונאית בשפל הקריירה בשם ג'סיקה פרסלר (ששמה הוחלף בסדרה לויויאן קנט) מחליטה לכתוב על סורוקין והכתבה "מתפוצצת". הסדרה עוקבת אחרי הסיפור כפי שהוא מובא בפני העיתונאית על ידי המרואיינים שלה, מקורבים-קורבנות של דלבי.

העיתונאית ויויאן קנט, מילניאלית בגילה אך בומרית ברוחה. "להמציא את אנה" | צילום: נטפליקס

ג'וליה גארנר ("אוזרק") מגלמת את אנה עם אנגלית אמריקאית במבטא רוסי-גרמני, שנשמע בעיקר כאילו היא לועסת גולות ומנסה להוציא אותן מהאף. את העיתונאית שמספרת את סיפורה של סורוקין/דלבי מגלמת כאן אנה קלמסקי ("ויפ") במימיקה מופרזת כאוסף טיקים. עם זאת, וגם זה חלק מהתעתוע של "להמציא את אנה" – ככל שנוקפות דקות הצפייה, הדמויות הנלעגות והמשחק המוזר, הסדרה הולכת ותופסת איזה היגיון פנימי המושלך על החיצוני. אולי באמת אנשים מתנהגים ככה? אולי האקסצנטריות הזו אינה משחק תמוה, אלא מאפיין של בן האנוש בימי האינסטוש?

ב-2022 אי אפשר לשחרר סדרה כזו בלי לעשות וי בתחום פוליטיקת הזהויות. ריימס ניסתה לטוות כאן גם סיפור פמיניסטי. מצד אחד ההיריון המתקדם של קנט, העיתונאית, שהיא ממשיכה להתכחש אליו תוך שהיא מתרכזת בהחייאת הקריירה שלה בכל מחיר, וממשיכה לכתוב את הכתבה עד שהמים יורדים לה על השטיח במערכת. הבוסים שלה נראים כאילו נשלפו מפרק גנוז של "מד מן", עם חפתים ועניבות משוחררות בדיוק בנימה שמשדרת "עבודה". קנט, שפרסמה בעבר ריאיון כוזב בלי בדיקת נתונים מעמיקה, טוענת שכשל עיתונאי כזה היה עובר חלק לעיתונאי גבר, והוא עוד היה זוכה לקידום. בתמונת מראה ניצבת אנה, שטוענת שלו היתה גבר ולא אישה צעירה, היו מתייחסים אליה כאל אשת עסקים לגיטימית יותר מאשר נוכלת. הקו העלילתי הזה נחווה לעתים ככפוי, והוא מעניין הרבה פחות מנושאים אחרים שהסדרה מעלה. כמי שמסרבת לעורכיה לעוד כתבת מי טו, נראה שקנט הייתה מסכימה עם הקביעה הזו.

דמותה של קנט, מילניאלית בגילה אך בומרית ברוחה, נתמכת על ידי חבורת עיתונאים שזמנם עבר הממוקמים בפריפריה של המערכת. העיתונאים הקשישים והנכונים לסייע, מעין דובוני אכפת לי שאומרים המון "פאק", מייצגים בעלילה את הקוד המוסרי הישן, לפיו אסור להיות חרא אבל מותר להגיד חרא. רעיון נאצל שהיה עובר יותר טוב לו הסצנות איתם לא הזכירו סרטי לייט-אייטיז מז'אנר "הדסק התוסס". בשאר המובנים, "להמציא את אנה" היא ה-סדרה של הרגע. כל מה שאנחנו חושבים עליו או כותבים אותו נמצא בה: טראמפיזם ופוסט-אמת, פוליטיקת זהויות ופמיניזם, רשתות חברתיות, כסף, נהנתנות ואמנות.

הנוכלות מוצגת כאתיקה היחידה האפשרית בעולם שכולו גזילה ממוסדת, עושק מורשה ונהנתנות חסרת מוסר. הקורבנות של אנה מוצגים כשפלים ממנה מוסרית: הם רק רצו את העושר והנצנצים, בעוד שהיא לפחות הייתה מוכנה לסכן משהו ולשחק את המשחק. במציאות סוציופתית – הסוציופת הוא השפוי

בתקופה בה עיריית ת"א מקשטת את חשבונות הארנונה שלה בנקודות של יאיוי קוסמה, ברור שהאמנות תפסה את מקומה כלונה פארק של המבוגרים. מאז ומעולם רכישת אמנות הייתה סממן לעושר ולטוב טעם מעודן שמגיע רק אחרי צבירה גדולה, רצוי בין-דורית, אבל רק בשנים האחרונות היא גולשת למחוזות עממיים יותר. חובב האמנות של העשור השני במילניום הוא כמו הפודי של העשור הראשון, הריאליטי "האמן הבא" כבר בפתח, וגדודי המתעשרים החדשים של ההייטק עטים על האמנות ועל הגושפנקא שהיא נותנת להם.

באורח פלא, הממבו-ג'מבו של השיח האמנותי הולך יופי עם מרק המילים של ההיי-טק: בן זוגה של אנה, שמנסה לגייס כספים לאיזו אפליקציית-שטן שמאבחנת דפוסי חלימה לצרכי דחיפת מוצרים, מתאר אותה למשקיעים כ"קשר ישיר עם התת מודע". כשאנה מנסה ליצור קשרים לטובת המיזם שלה – משהו שיהיה "יותר אקסלוסיבי מהסוהו האוס", מפלט למיליונרים חובבי אמנות – היא פוגשת אמנים שמתארים את יצירתם כ"אל-חומריות בדיאלוג עם חללים בני חלוף".

נוכל הוא פשוט יזם שנכשל? "להמציא את אנה" | צילום: נטפליקס

הרגע בו מסבירה אנה על גדולתו וחשיבותו של אחד מהדיוקנאות העצמיים המוקדמים של סינדי שרמן הוא רגע מפתח. שרמן מופיעה בצילומיה כשהיא מחופשת לדמויות אחרות; ההערצה של אנה לשרמן, מהולה בהתפעמות מהמחיר הגבוה של העבודה, ספק קובעת שכל אמנות היא רמייה, וספק ההפך – שכל רמייה היא אמנות. ברגעים האלה, "להמציא את אנה" היא סאטירה לא רעה בכלל, שמיטיבה להצביע על הגבולות המטושטשים בין יזם לנוכל, או אפילו מרחיקת לכת וטוענת שנוכל הוא פשוט יזם שנכשל.

הבעיה המרכזית עם "להמציא את אנה" היא שכמו תכנים רבים בנטפליקס, היא משחקת משחק כפול: זו סדרה ששמה ללעג ולביקורת את הבל האינסטגרם ושקר ההוט-קוטור, ובו בזמן סוגדת להם. כי עוד לפני שאנה דלבי/סורוקין וסיימון לבייב/שמעון חיות שייכים לגל הנוכלים בטלוויזיה, הם שייכים לנחשול הכסף: בסדרות מסוג זה יש יותר תקריבים של כרטיסי אשראי מאשר של שפתיים. זו החושניות החדשה.

ככל שנוקפות דקות הצפייה, הדמויות הנלעגות והמשחק המוזר, הסדרה הולכת ותופסת איזה היגיון פנימי המושלך על החיצוני. אולי באמת אנשים מתנהגים ככה? אולי האקסצנטריות הזו אינה משחק תמוה, אלא מאפיין של בן האנוש בימי האינסטוש?

במובן הזה גם סדרות שאינן עוסקות ברמייה ונוכלות, אלא סתם בחייו של מעמד המטוסים והיאכטות, עושות בדיוק את אותה העבודה. אלמנט הנוכלות מאפשר לצופה לאחוז באיזו זווית מוסרית שמבדילה אותו מהנעשה על המסך, איזו תעלה מסוכנת שנפערת בינו לבין התשוקה להתגולל בעושר, אבל מתחת לרובד הזה התוצאה הפוכה: הנוכלות מוצגת כאתיקה היחידה האפשרית בעולם שכולו גזילה ממוסדת, עושק מורשה ונהנתנות חסרת מוסר. הקורבנות של אנה מוצגים כשפלים ממנה מוסרית: הם רק רצו את העושר והנצנצים, בעוד שהיא לפחות הייתה מוכנה לסכן משהו ולשחק את המשחק. במציאות סוציופתית – הסוציופת הוא השפוי.

דיונים פילוסופיים על חשיבות היופי. "להמציא את אנה" | צילום: באדיבות נטפליקס

גם מחוץ לעולמות האינסטה יש לאנה כמה דברים לומר על הנפש האנושית, על המרחק אותו אנחנו מוכנים ללכת והמחיר אותו אנחנו מוכנים לשלם כדי לא להפסיק לשקר לעצמנו. אנה מעדיפה לשבת בכלא יותר זמן ובלבד שלא יטענו בבית המשפט שהיא סתם ילדה עם פנטזיות. הכמיהה שלה ליופי ואסתטיקה כבריחה מעליבות הקיום מעוררת הזדהות, ומהדהדת דיונים פילוסופיים על חשיבות היופי וזהותו עם הטוב.

לפסיכיאטר שנפגש איתה, מתארת אנה את הקסם שבישיבה בחלל מוקפד, לצד אנשים מושכים ומעניינים ואת הנפילה הצפויה מגן עדן, כאשר "אדם מכוער מופיע, או שמישהו מספר סיפור משעמם, או שמוזיקה גרועה מתחילה להתנגן – ואת שוב בשום מקום".

לצער הלב, כל העומק הפוטנציאלי הזה טבול ביותר מדי לייקים והבלים, ולרגעים ארוכים, בעיקר בפרק הסיום הכושל, הסדרה שוכחת את עצמה או אולי פשוט נשבית בשקר שהיא עצמה יוצרת.

>> אומרים שחייבים לדבר על קוסבי, אבל האם אנחנו באמת חייבות?