לא רוצים לישון – חלק ב'

על הפרעות קשב וריכוז, ריטלין והפתרון לבעיה לפי תורת הקבלה

88 שיתופים | 132 צפיות

לחלק א'»

חוות דעת מקצועית: ריטלין – לתת או לא לתת?

לימור סופר-פטמן, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית:

בשנים האחרונות מאובחנים יותר ויותר ילדים כסובלים מבעיית קשב וריכוז (ADD) או מבעיית קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD), לעתים אף בגיל צעיר ביותר, בגן טרום חובה, כלומר בגילאי 3-4.

למעשה, מדובר בקשת רחבה ביותר של התנהגויות, אשר לא כולן קיימות אצל כל הילדים, אך לגבי כולם מופיעה התלונה כי "הילד לא לומד ומפריע לילדים אחרים ללמוד".

משמעות האבחנה עבור ההורים היא שילדם אינו מתנהג בהתאם למצופה ממנו בתוך המערכת – וכתוצאה מכך גם לא מצליח ללמוד בה.

הבעיה מתחילה במערכת החינוכית

התלונות כוללות בדרך כלל קושי לשבת בשיעור ולהתרכז בנאמר, הפרעות לילדים אחרים, קושי לקבל גבולות, אלימות כלפי ילדים אחרים ועוד. תלונות אשר לא ניתן להתעלם מהן, אך להורים רבים גם לא ברור מה הם נדרשים לעשות בעניין.

בשיחות עם ההורים ניתן להתרשם כי קשיים אלו לרוב מלווים את הילד מגיל צעיר, בחלק מהמקרים מלידה, אך במקרים אחרים רק מרגע כניסתו של הילד למערכת החינוכית. ההורים, מצדם, רוצים לעזור, מפחדים להזיק, שומעים המלצות רבות לכאן ולכאן ולרוב נשארים מבולבלים מאוד.

מול חוסר האונים של ההורים ושל המערכת החינוכית מציעה המערכת הרפואית מתן תרופה – לרוב ריטלין – אשר משפרת לטווח קצר (בטווח של שעות) את יכולת הקשב, ובכך משפרת את יכולת הילד להסתגל ללמידה כפי שהיא נדרשת ממנו בתוך המערכת החינוכית שלנו.

הבעיה מסתבכת עוד יותר כי לחלק מהילדים יש קשיים רבים עם ההורים, וכתוצאה מכך קשיים רגשיים ועיכוב בהתפתחות. לחלק אחר של הילדים אין קשיים מיוחדים בבית, אך ישנם קשיים רבים בגן או בבית הספר.

מתן הריטלין משפר (אצל חלק מהילדים) את היכולת להתרכז במהלך השיעור אך לא את מה שלמד על עצמו ועל עולמו, מתוך המגע שלו עם העולם עד כה. כלומר, עד כמה הוא אהוב, חשוב, מוצלח – או לא, בעיני הוריו, חבריו ומחנכיו.

מתוך כל המקרים שבהם נתקלתי, בכולם לא מדובר ב"ילדים שלא רוצים ללמוד". כן מדובר בילדים אשר אינם יכולים ללמוד בתוך מערכת החינוך הנוכחית כפי שהיא בנויה.

גם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז רוצים ללמוד, ומה שחשוב אף יותר הוא שהם יכולים ללמוד, אך הם זקוקים להתאמת המערכת לדרך המיוחדת שבה הם לומדים, ואולי אף להתאמת התכנים שאותם הם רוצים ו/או מסוגלים ללמוד.

הם לא מצליחים ללמוד באמצעות ישיבה, הקשבה, התאפקות ויכולת התמקדות בגירוי אחד, תוך התעלמות מכל הגירויים האחרים; אך הם כן לומדים בשמחה וברצינות תוך כדי הפעלה ופעילות, בתחומים אשר הם מתעניינים בהם. או אם מדובר בתחומים שחייבים ללמוד – אז לאחר שהצלחנו לעניין אותם בהם.

לדעתי, הפתרון עבור ילדים אלה חייב לכלול התאמה רבה של הסביבה ההורית והחינוכית לצורכי הילד, ורק אחר כך, במידה שעדיין מתרחש נזק לילד ו/או לסביבתו, מתן עזרה תרופתית להקלת תהליך הלמידה ההדדית של המערכת את הילד, ולא רק של הילד את המערכת.

התאמה זו לא תפריע לילדים אחרים. למידה פעילה, מעניינת, עשירה ומגוונת יותר, למעשה רק תעשיר את הילדים האחרים ותאפשר לכולם להשתלב.



דעה אישית: חלי גולדנברג

יש לי ADD. לא לאחותי; לא לילד של השכנה שלי; לא לחבר של בּתי. לי.

ולשורה ארוכה של בני משפחה. גנטיקה, אתם יודעים, ולעוד חמישה ילדים שאני מכירה, ולבן דוד שלי באמריקה ולאבא שלו ובטח לעוד כמה שההורים שלהם מתביישים ולעוד כמה שפשוט לא יודעים שיש ל"זה" שם.

אני אימפולסיבית, פזורת נפש, שקועה בעולם פנימי, לעולם לא משועממת. אמפטית, פטפטנית, מבינה הרבה ובדיוק מפתיע. קוראת ספרים אובססיבית, כותבת בהתקפות, חסרת משמעת עצמית ברמה הגובלת בחוסר אחריות ודוחה הכול. את החיים בעיקר.

ובעיקר, אני אומרת באחריות מלאה, שהלִיבָּה של חיי, של אישיותי כילדה וכאדם בוגר היא הפרעת הקשב שלי. היא הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

גיליתי אותה לפני כשבע שנים. קראתי מאמר, צללתי לאינטרנט, וככל שקראתי יותר הצטלצלו הפעמונים. עברתי אבחון פסיכו דידקטי ועברתי אבחון נירולוגי אצל פסיכולוג שמתמחה בהפרעת קשב במבוגרים. וכן, יש לי הפרעת קשב וריכוז ללא היפראקטיביות.

הגילוי הזה, כאילו מישהו לקח זרקור ענקי, סובב אותו לאחור והאיר לי את המנהרה החשוכה שבה העברתי את ילדותי, את נעוריי והרבה הרבה שנים בבגרותי, הסביר לי שיש סיבה. וזה מרגיע להבין.

קשה להסביר מה זה לא להיות מסוגלת להבין משמעות של עמוד טקסט בספר היסטוריה, כי למוח העצמאי שלי אין יכולת להפנים ולהבין רצף של תאריכים. ולא חשוב כמה אני אקרא וכמה אני אסמן לי סימנים וכמה אני אשתדל, אני, כנראה לעולם לא אזכור מתי נכתבה הצהרת בלפור, ולמה.

והמקצוע שלי? חוסר יכולת כמעט מוחלטת ללמוד בעל פה – וכאן הריטלין ממש הציל אותי. עברתי הרבה סרטים ותפקידים לפני שבא לעזרי, אבל רק אני יודעת בכמה מתח פנימי ובהלה עלה לי הקטע הטכני הפשוט, שכל ילד בחוג דרמה עושה – ללמוד בעל פה.

לא באתי להלל את הריטלין ונגזרותיו. אני צרכנית ריטלין מאוד צנועה. ימים ספורים בחודש, למטרות מסוימות – צילומים, כתיבה שמצריכה ריכוז, תשלום רפורטים בזמן…

חיי טובים ושמחים ומספקים עם עצמי, עם משפחתי ועם ה-ADD שלי. בשבילי הריטלין הוא כמו קוביית שוקולד בזמן ירידת סוכר. ואני בהחלט לא חושבת שכל סימן להסחת דעת וחוסר הבנת החשבון בכיתה גימל, או כל ילדון שמקפץ ומנתר ויש לו קוצים בישבן צריך מיד אבחון ומרשם.

אני פשוט לא יכולה להיות נגד באופן כל כך גורף והחלטי – כי לפעמים באמת אין ברירה.

חלי גולדנברג היא שחקנית, כותבת ובעלת טור בידיעות אחרונות. את המכתב המלא ניתן למצוא בבלוג האישי שלה באתר רשימות.



דעה אישית: מ'

(השם המלא שמור במערכת)

בגיל 19 אובחנתי לראשונה כדיסלקטית, דיסקלקולית וכסובלת מהפרעת קשב חמורה. נשמתי לרווחה. סוף סוף, אחרי 12 שנות סבל מתמשך בביה"ס, הייתה לי כתובת מעל הראש. אחת כזו שתסייע לי להתמודד עם הכישלון, עם הייאוש ועם תחושת הזרות הבלתי נסבלת שהותירה אחריה מערכת החינוך בחווייתי האישית. לצערי, כל זיכרונותיי מבית הספר הם כאלה שמעבירים בי רעד ורצון להפנות גב לעברי שלי.

בסביבות גיל 19-20 התחלתי לקחת ריטלין, על פי מרשם רופא כמובן. בחודשים הראשונים של השימוש בו הרגשתי שמסכים מורמים מעיניי, ואני יכולה לראות, להבין, להתרכז, ללמוד.

כל אלה הן מתנות רבות עוצמה למי שסובלים מתחושות הזנחה לאורך מרבית שנותיהם. אך אט אט התחלתי להרגיש כי אני משלמת מחיר יקר מדי, בשביל טיפוס אוהב חופש שכמותי, עבור אותן מתנות רבות ערך שמעניק לי הריטלין.

הריטלין סגר אותי בד' אמותיי, רחוקה מהעולם, במעגלים אישיים של כאב. נאלצתי להתמודד עם תחושות פיזיות קשות של סימום הגוף, עם התחושה הנוראית הזו שמשהו מכתיב את תנועותייך ותגובותייך. הריטלין, כמו קשיי הלמידה שהיו לי, הוריד מסך ביני ובין אחרים. ומאחורי אותו מסך נותרו כשם שהיו כל בעיותיי.

הבעיה הכי קשה שלי עם הריטלין היא שהתחושות שהוא יוצר בבטן הן של סוד נוראי. עצם לקיחת הכדור, מעבר לתופעות או להשפעות הפיזיות הקשות שהוא גורם, שגם אותן קשה לי לבטא במילים, גרם לי להרגיש שנכנעתי, שאני לא מחפשת יותר אחרי עצמי, אלא מיישרת קו עם כולם.

זה מצחיק… את כל ילדותי העברתי בכמיהה, בזעקה להיות כמו כולם, כמו החברים שלי, וכדור אחד קטן יכול לעשות קסם ולעזור לי בזה? פתאום אוכל לקרוא כמותם? ללמוד באותן מסגרות?

וזה עוד לפני שנזכיר עד כמה "טחנו" לי את המוח יועצים דידקטיים למיניהם, ש"זו בסך הכול הפרעה נירולוגית, והנה, קחי כדור וזה עובר".

עם הזמן הבנתי והשלמתי כי יכולות קוגניטיביות מסוימות הן לא באמת מה שחסר לי, וכי אני לא רוצה ולא יכולה להיות כמו כולם. האמנתי כי ישנה אמת אחרת, אמת שבה גם אני יכולה ללמוד.

ואכן, אחד המסעות המפרכים בחיי היה באמת סוג של מסע שכלי.

אתם יודעים איך זה, האדם מטבעו מתקשה לחיות בתחושת זרות, ורבים מאמינים כי כדי להיות שייך שווה לבצע פעולות מסוימות, ביניהן לקיחת ריטלין בוקר בוקר.

עוד על הפרעות קשב וריכוז

באופן אישי, לא הייתי מציעה לאף אדם לוותר על הדרך שהוא אמור לעבור, לעצור באיזו תחנת ביניים, ולהיות כמו כולם במקום להכיר את עצמו ואת יכולותיו. באשר אליי, שפר גורלי. אחרי תהפוכות והרבה "נשימות עמוקות" שלקחתי, הצלחתי למצוא את השבילים בהם גם אני לומדת ומתקדמת. עד היום, אף אחד מהם לא קשור לריכוז, ללקיחת ריטלין או לישיבה בכיתה, וזו בעיניי, הצלחתי הגדולה.

 

מתוך מגזין: קבלה לעם