לא הכול בגנים

נורית נפגעה במערכת העצבים. בטור חדש היא מספרת על הקשיים והתקווה
מאז שאני זוכרת את עצמי, הדסאוטונומיה משפחתית היוותה חלק גדול בחיי, גדול מדי.
דסאוטונומיה משפחתית, למי שלא יודע, זו מחלה גנטית הפוגעת במערכת העצבים ומשמעותה פגיעות שונות במערכות הגוף. המחלה יכולה להיות ברמות שונות של קושי ולשמחתי, אצלי המחלה יחסית קלה, יחסית…עיקר הבעיות מהמחלה הן עקמת בגב, חוסר דמעות בעיניים ושינויי לחץ דם.
הורי דאגו לשים אותי בגן ובבתי ספר רגילים. הם החדירו לי שאני כמו כולם ואכן רוב הזמן זה עזר, שכן התנהגתי כמו כולם במידת האפשר והתחברתי לילדים רבים. לשיאי החברתי הגעתי בכיתה ח', כאשר לראשונה כתבתי את הספר "מיכל" וכל התלמידים התלהבו. הספר, שמאוחר יותר יצא תחת השם "אהבה על גלגלים", צבר פופולריות, והיה ניסיון להפוך אותו לסרט. ניסיון כושל כמובן, אבל היה לי טוב והרגשתי אפילו קצת מפורסמת.
אבל הבעיות האמיתיות התחילו אצלי בתיכון, הן מבחינה בריאותית והן מבחינה חברתית. הרגשתי שונה מכולם ובודדה מאוד. רוב ההפסקות הייתי לבד, חוץ מכמה הפסקות שבהן הייתה איתי מיטל, חברתי הטובה ביותר, שנותרה חברה מדהימה עד היום.
אני מניחה שהבעיה העיקרית שלי באותה תקופה נבעה מהכחשה. הכחשתי שאני נכה, ראיתי את עצמי זהה לכולם אך עם מחלה. בעוד שחברי לכיתה ראו שאני נכה, אני סירבתי להאמין בכך.
הורי, שכבר לא ידעו מה לעשות, לקחו אותי לעובדת סוציאלית לטיפול פסיכולוגי. היתה לי כימיה מיידית עם שלומית, העובדת הסוציאלית. הרגשתי שסוף סוף מישהו מבין אותי ולא מאשים אותי. היא הבינה שהיה לי קשה וגם גרמה לי סוף סוף להכיר במיגבלותי, דבר שעזר לי מאוד לקבל את עצמי בתור מי שאני באמת.
הזמן עבר, ונכנסתי לאוניברסיטה. כמו שתקופת התיכון היתה התקופה הקשה ביותר בחיי, הלימודים באוניברסיטה היו התקופה הטובה ביותר בחיי. הלימודים עניינו אותי, סגל המרצים היה בסדר גמור והאנשים עימם למדתי היו מקסימים. תקופה מדהימה. הכל היה נפלא. הכל? אוקי, עכשיו אני קצת מגזימה… לא הכל היה כל-כך אידיאלי. כסטודנטית בעלת מגבלויות נאלצתי להתמודד עם די הרבה קשיים.
לאחר התואר השני במידענות החלתי לעבוד כמתכנתת אינטרנט בעמותת 'נגישות ישראל' וניהלתי פורום נכים בוויי-נט. תפקידים אלו אפשרו לי להתקדם עם הכתיבה ולפרסם מאמרים. החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהפוך את הכתיבה לחלק המרכזי בחיי. התחלתי ללמוד בסדנת כתיבה והמשכתי בקורס עיתונאות; המשכתי לפרסם כתבות ואף התחלתי לכתוב ספר חדש.
שיא הכתיבה שלי היה דווקא כשחזרתי לספר הראשון. לאחר שנערה עם מוגבלויות נתקלה בו ואמרה כי עזר לה מאוד, פרסמתי אותו בהמשכים באתר 'נגישות ישראל'. הייתי מאוד מאושרת, במיוחד לנוכח התגובות הטובות שהחלו להתקבל. כעת הבנתי כי חלומי יכול להיות קרוב יותר ממה שחשבתי, ואכן, לאחר כמה דחיות מההוצאות השונות, מצאתי עצמי פונה להוצאות קטנות יותר וכעבור שבוע יצר עימי קשר המו"ל מ'פרדס הוצאה לאור' ונעתר לבקשתי. הוא הסכים להוציאו אם אגייס 500 רכישות מוקדמות, שיקנו את הספר במחיר של 50% ממחירו בחנות. אני, מאושרת עד הגג, נרתמתי למשימה.
אותה משימה שינתה את חיי לגמרי ובדרך מסויימת גרמה לי להרגיש בריאה וחזקה מתמיד. פתאום קלטתי כמה אני מסוגלת לעשות ויותר מזה, עושה. התחלתי לפרסם בפורומים, לפנות ליחצ"נים, אתרים ופורטלים שונים. הפצתי את הספר בכל דרך אפשרית. בסוף אכן התבצעו 530 רכישות מוקדמות וספרי יצא לאור ביוני האחרון. אני עכשיו עובדת על ספרי הבא וכתיבת טורים שונים, בתקווה שבעתיד חיי המקצועים יתמקדו אך ורק בכתיבה.
נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel