כשעל הפחד יגבר הייאוש

לחיות עם עקמת או לעבור ניתוח מסוכן? מה לעשות? נורית פלג
אני מניחה שהדבר שאני הכי רגישה לו זה העקמת בגב. אולי זה לא אמור להיות כך, שכן מדובר יותר באסתטיקה מאשר הרגשה רעה (כמו, למשל, משינויים קיצוניים בלחץ הדם), אך זה נושא רגיש. אולי כי אני מעוניינת כבר להכיר מישהו, אולי בגלל כל הכישלונות בדרך.
את הניתוח הראשון לתיקון העקמת עברתי בגיל 12. הניתוח היה קשה, כמו גם השיקום. בהתחלה הייתי צריכה להסתובב עם גבס, ובהמשך, למשך די הרבה זמן הייתי צריכה להיות עם חגורה. נותרתי כחודש, חודש וחצי, בבית החולים לאחר הניתוח. ובכל זאת, הניתוח היה הצלחה, והיו לי כמה שנים טובות ויציבות. עד גיל 17.
בגיל 17 החלה לחזור העקמת בחלק התחתון של הגב, וידענו שאין מנוס וצריך לבצע ניתוח נוסף. הופנינו לאחד המומחים הגדולים באורטופדיה, אולי המומחה הגדול ביותר בעקמת, וישבנו לדבר איתו. היתה לנו בחירה בין ניתוח קשה במיוחד, שיבוצע בחלק האחורי והקדמי של הגוף, לבין ניתוח חדשני וקל יותר. וכך, בגיל 17 נכנסתי לניתוח גב שני. למרות שהניתוח לא היה קשה במיוחד, ולא הייתי צריכה הפעם לשים חגורה, התוצאות לא היו טובות כפי שציפינו. בנוסף לכך, התקשיתי להזיז את כף רגלי השמאלית, שכן נראה שפגעו לי באחד העצבים.
נותרנו אובדי עצות, ולבסוף החלטנו להשאיר את המצב כך. זאת, עד שגילינו פתאום שהעסק מתחיל להתפרק. וכך, בלי הרבה דיבורים ומחשבות, הוכנסתי לניתוח נוסף. הייתי כבר עייפה ועצובה, אבל חשבתי שאולי זה, בעצם, אות מאלוהים, שכן לא הייתי מרוצה מתוצאות הניתוח הקודם. בכל מקרה, לאחר אותו ניתוח נשבעתי לעצמי שלא אסכים לעבור ניתוח נוסף.
הפעם הניתוח היה יותר ארוך וגם האשפוז, אבל בהחלט היינו מרוצים מהתוצאה. הגב נראה טוב ואני הייתי רגועה. כבר דמיינתי לעצמי איך אקנה בגדים חדשים, צמודים יותר, ובכלל שמחתי שהסיוט הזה כבר מאחורי. אלא שיום אחד הרגשתי כאב קל, והורי ראו את אחד הברגים נשלפים. לא הייתי מוכנה אפילו לדבר על זה, ורק אמרתי שוב ושוב שאני לא מוכנה לעבור עוד ניתוח. הספיק לי. אבא אמר שהוא שוחח עם הרופא, ונראה שלא אצטרך לעשות כלום. הלכתי לישון רגוע, מבלי לדעת מה מצפה לי למחרת.
בבוקר המחרת הלכתי ללימודים כרגיל. מאז שעברתי למגמה ספרותית אהבתי יותר גם את האנשים וגם את הלימודים, כך שהעברתי יום נחמד למדי כשראיתי פתאום את אבא שלי נכנס לכיתה. לא הבנתי למה, אבל קיבלתי תחושה לא נעימה. הוא קרא לי לבוא איתו, ואמר לי שיהיה צורך לעבור איזה ניתוחון. צעקתי. "זה יהיה ניתוח קל", הוא אמר, "רק פעולה קטנה". מיואשת מתמיד, עייפה, נכנסתי לניתוח נוסף.
הרופאים הבטיחו שזה יהיה ניתוח קל ומהיר במיוחד. הם רימו אותי. קצר? הניתוח ארך כעשר שעות, ובסופו הוכרז שעלי להישאר שבועיים בבית החולים, ושאצטרך, שוב, ללבוש חגורה. בכיתי כמו שלא בכיתי זמן רב. הכל הרגיש כל כך לא הוגן. בנוסף לכל הם אמרו גם כי תוצאת הניתוח היא בסדר, לא יותר. דוגמנית כבר לא אהיה, גם לא אהיה ישרה לגמרי.
מבחינה בריאותית, זו היתה התקופה הקשה ביותר שעברתי. הייתי צריכה גם להשלים המון חומר ולסיים בבית את הבגרויות. היה לי רע כל הזמן ובכיתי הרבה, אך בסוף גם זה עבר. אני עדיין מנסה למצוא פיתרון לעקמת, ופיזיותרפיה אכן סייעה מעט, אולם עדיין לא מצאתי פיתרון ממשי. כלומר, מלבד ניתוח.
וזה הדבר שהכי מבלבל אותי – האם כדאי להשקיע בניתוח נוסף בגב שיימשך עשר שעות, רק כדי לשפר את המראה? הרי אין סכנה ממשית ממצבי, ולניתוח ארוך וקשה יכולות להיות השלכות רבות, שאחת מהן היא שיתוק. הרופאים לא ממליצים על ניתוח, בטענה שמצבי לא טוב אולם יציב, וניתוח כזה מסובך מדי. זה אולי נכון, אך כאשר אני מסתכלת במראה שוב גובר הרצון להיראות טוב יותר. זה מבלבל ומפחיד. ההחלטה הסופית היא שלי, אני יודעת, אבל איך ניתן להחליט כשמול הפחד עומד רצון כה עז לתוצאות?
נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה, שמתאר אתהחיים עם המחלה, מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel