כנרת רוזנבלום: "יותר מדי ערבים אני גומרת עם משקה ביד"

כנרת רוזנבלום, 49, מחברת הספר "בני טובים" בהוצאת "כתר", נשואה ואמא לשתי בנות, מתגוררת בתל אביב

>> דר זוזובסקי: "אני בוכה כל יום. פעם הייתי מובכת מזה"

תעודת זהות בבקשה.
"יועצת ארגונית וסופרת. אזרחית מעורבת ופעילה. מגדלת את שתי הבנות שלי, מחמצת, סוקולנטים וקלמנטינות. אוהבת את הים, בעיקר מהצד שמאחורי שוברי הגלים. 'בני טובים', הרומן השני שלי, יצא בימים אלה בהוצאת כתר".

מאיפה את?
"גדלתי בהרבה מקומות, כך שהמקור שלי הוא להיות במעברים. את שנות הילדות המעצבות העברתי בשכונה במזרח תל אביב, בין יד אליהו לכפר שלם ובהסעות הלוך וחזור לבית ספר בצפון הישן של העיר. ברגע שיכולתי עברתי לתל אביב-תל אביב, בלב העיר. ומאז – חוץ משלוש שנים בפריז – אני שם. שם גדלתי כאדם, שם גידלתי את הבנות שלי. בשנים האחרונות היגרנו לצפון הישן, לרחוב קטן ליד הים, ואני עדיין מחפשת את השכונה שלי".

מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה? 
"'יש לי עוד כל כך הרבה מה לומר לך', שמגיע אחרי 'קראתי בשקיקה ולא רציתי שייגמר', ממש כמו הווטסאפ שהגיע הרגע. אני מרגישה סיפוק עמוק כש'בני טובים', הספר שכתבתי, מהדהד אליי בחזרה דרך הקוראים שלו, בכל כך הרבה ריצודים ומחשבות ורגשות, מגוונים ועזים".

מה הדבר שהכי מטריד אותך ברגע זה?
"המלחמה והאופן שבו אנחנו, כעם, כמדינה, מתמודדים איתה. אנחנו מוכרחים לדמיין עתיד ולפעול לעברו בכל הכוח, ואנחנו לא עושים את זה".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"איך אפשר לשכנע מורים ליוגה להדליק מזגן בקיץ. לא מצאתי".

מה את אוהבת לשמוע?
"גלולת ההרגעה שלי היא שירים בצרפתית, בעיקר של זמרות ענוגות וצרודות. אני יודעת את כל השירים של קרלה ברוני, שרלוט גיינזבורג, קרן אן ולו דוויון בעל פה. גלולת המרץ שלי היא להקות הפופ הצרפתיות, מעדיפה את המחוספסות שבהן, עם היפ הופ, פאנק וקצת ג'ז. בקיצור, את דלוקס (מוסטאש) האדירים".

>> לי בירן: "רציתי להיות אבא כבר בגיל 8. אליאנה ביקשה עוד זמן"

מה הספר האחרון שקראת?
"אני קוראת עכשיו את 'יוגה' של עמנואל קארר, ספר שאני יודעת שהוא מתחיל מהורהר ויודעת מה האירוע שעתיד לנסר את הרהורי המדיטציה של הסופר. אני משתדלת לחכות לזה בסבלנות ובלי פחד".

מי היא הסול מייט התרבותית שלך? 
"אליזבת ג'ניגנס מהסדרה 'האמריקאים', שמשחקת נפלא קרי ראסל. אליזבת ופיליפ הם זוג סוכנים של הקג"ב שהושתלו באמריקה של שנות השמונים, שלהי המלחמה הקרה. הם מתחזים לזוג פרברי נעים הליכות, הורים לשני ילדים ובעלי סוכנות נסיעות. אליזבת מחליפה דמויות כמו גרביים, והיא לא רק משנה את המראה שלה, אלא נכנסת לגמרי לדמות של אחות רחמניה (וקטלנית), של אשת מכירות ממולחת (וקטלנית), של עקרת בית חסרת ביטחון (וקטלנית). היא חדורת מטרה ומצפונית, מלאת תושייה, אפקטיבית ומיוסרת. אני פחדנית מהדרגה הראשונה ומהססת גם כשאני הורגת יתושה, אבל גם הייעוץ וגם הכתיבה, בדרכם, מזמינים אותי להיכנס לעולמות שונים ולדמויות שונות, שכולן, בסופו של דבר, הן אני".

מי או מה מצחיק אותך?
"יעל סטטמן, משוררת, שיכולה לכתוב שיר ששמו 'ביום שבו הוצאתי על אוטו עשרת אלפים ש"ח יותר ממה שתכננתי' ומתחיל בשורות:
'למוכר קראו מוטי
הוא אמר: רכב זה כמו מחשב
מוטי לא רוצה להרוויח עלי
הוא רוצה לישון טוב בלילה
גם לו יש מיגרנות
גם הוא לוקח אקסידול
גם הוא מתגעגע'
(מתוך הספר החדש שלה: "בחוץ שקט", ריתמוס הוצאה לשירה, תשפ"ד)

ורוני אזולייק באינסטגרם שהמציאות המקומית, האבסורדית, הכעורה ובדרכה גם הפיוטית, מתייצבת מול מצלמת הטלפון כמו צמד מתבגרות שרוקדות בשביל הטיקטוק".

מה הקללה האהובה עלייך? 
"ססעמק. היא לא אהובה עליי, סתם האוטומטית. כשאני כועסת לרוב מתנסחות אצלי אלף מילה מנומקות, לפעמים זה נהיה פוסט או טור, לפעמים אין לי ברירה אלא לרוץ את זה (אבל אני לא יודעת עדיין לרוץ אז אני הולכת את זה. ססעמק)".

מתי בכית בפעם האחרונה? 
"בקונצרט הסיום של הבת הצעירה שלי. הוא בוטל בגלל ההתקפה האיראנית והתקיים יומיים אחריה, בספונטניות. הביטול וההחזרה הספונטניות הוסיפו עוד נדבך של רגש למה שהיה אמור להיות מרגש מלכתחילה. בכי לא בא לי בקלות, אבל הפעם, כשראיתי את היו"ד-בי"תניקים המתוקים מוכנים להשאיר מאחוריהם את התיכון ולהתחיל את החיים, בכיתי, כי אנחנו לא מכינים להם עולם טוב מספיק להמשך חייהם".

למה או למי את מתגעגעת?
"לחיים שלפני ההפיכה המשטרית והמלחמה. נכון, כולנו היינו אחוזים עיוורון, אבל אלה היו ימים שבהם חשבנו שהרוב טוב והשאר בטיפול".

מה השריטה שלך?
"תיעוד. אני לא יכולה להילחם בחלוף הזמן, אבל אני יכולה להשאיר ממנו עדויות. אז אני מצלמת המון, ושומרת קצת יותר מדי דברים ומשתדלת גם לכתוב. אנחנו זוכרים הרבה פחות ממה שנדמה לנו שנזכור".

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים?
"לשנות את מה שאפשר לשנות, להשלים עם מה שאי אפשר לשנות ולהבדיל בין השניים. אני משתדלת ליישם אותה כל הזמן, הבעיה היא שהמון דברים חשובים בעיניי".

מה הרגע שהכי השפיע על הקריירה שלך?
"כשמוסף מיוחד שהקמתי ב'מעריב' לא ראה אור כי מצב העיתונות ומחיר הנייר, מצאתי את עצמי מתייפחת ב'אילנ'ס' ברחוב קרליבך ומבינה אז שלמרות שאני משוגעת על עיתונות ומאמינה בחשיבותה של התקשורת, הן לא יכולות להיות מקום העבודה המרכזי שלי, מטה לחמי ובסיס הזהות המרכזי שלי. הבנתי שאני צריכה מקצוע אחר, שמאפשר התפתחות לינארית ולא קפריזית, ושלמידה, גם ממוסדת, היא חלק בלתי נפרד ממנו. זאת הייתה כנראה ההבנה הארגונית הראשונה המשמעותית שלי, שבעקבותיה הלכתי לעבוד במדור מחקר ופיתוח בבית הספר למנהיגות בצה"ל, שם נעשיתי יועצת ארגונית ורכשתי מקצוע שאני אוהבת מאוד וטובה בו, והוא גם טוב מאוד אליי. לא עזבתי את התקשורת ובטח לא את הכתיבה. מצאתי דרכים אחרות אליהן, שמתאימות לי יותר. המשכתי לכתוב בעיתונים והיו לי גם טורים – ב'העיר' ו'עכבר העיר' עליהם השלום, וב'ידיעות אחרונת', 'הארץ', 'כלכליסט' ו'גלובס', יבדל"א. הקמתי גם שני בלוגים, את 'פריזאית' ואת 'רווחים' לייעוץ ולמנהיגות, ואני מייעצת לגופי תקשורת ומלווה בכירים בתחום התקשורת".

מה ההחלטה הכי טובה שעשית?
"לקשור את חיי, בגיל צעיר נורא, באלה של אהובי והחבר שלי עד היום".

על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"שתילים. זרעים. פקעות. תערובות אדמה. דשן. מיכלי חרס ופלסטיק. שרשראות של נורות קטנות להעביר בין העצים והשיחים. כן, תמצאו אותי אצל אליס מ'בני טובים'. אבל לא רק אצלה".

מי האדם הכי סקסי בעולם בעינייך?
"קל: בן הזוג שלי. עור הידיים שלו רך, העיניים שלו טובות וטובות אליי מאוד, הנפש החופשית שלו מזמנת לנו הרפתקאות והוא יודע לחבק אותי כמו שאני צריכה".

מה הדבר שאת הכי מחכה לו כרגע?
"שתיגמר המלחמה ושנוכל לדמיין עתיד. קרוב אפילו".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"המון דברים. ביניהם את הרצון לשנות בעצמי המון דברים".

מה ההרגל המגונה שלך?
"יותר מדי ערבים אני גומרת עם משקה ביד".

על מה יש לך רגשות אשם?
"שלא עשיתי מספיק בשביל לשפר את האקלים הפוליטי בישראל".

מה חסר לך בחיים?
"זמן. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אפילו יותר ממה שאני צריכה לעשות".

>> קרן פלס: "הזמן לא דופק לדפיקויות שלנו חשבון"

איזו שאלה שלא שאלנו אותך היית רוצה לשאול את עצמך?
"'מתי הספר הבא?'. זאת שאלה שכיף לי לקבל ממי שגמר לקרוא את 'בני טובים' ורוצה מיד עוד אחד (אם טרם קרא את 'סיפור אהבות', שהקדים אותו). זאת שאלה לא קלה בכלל למי שעדיין מחתלת את הספר שהרגע יצא לעולם. קשה מאוד לפנות זמן ומקום לספר הבא כשהנוכחי עוד כל כך קורה. יש כל מיני דברים על השיש, על האש, בראש, בפתקים ובקבצים, רחוקים מלהיות ספר או דבר מה בעולם, שיש לו התחלה ואמצע וסוף. לכן אני חייבת לשאול את השאלה הזו, ומתישהו גם להתחיל לענות עליה".