כוח העל של ההורות

ראש השנה בפתח. זה הזמן לעשות חשבון נפש, לקבל החלטות חדשות, להתנצל, לסלוח, להתחדש ולהתחיל מהתחלה. אבל השנה קשה יותר מתמיד לעשות זאת. הימים מדכדכים. הדכדוך נמצא בכל. קשה לחמוק ממנו. בחוץ חנוק חם ולח, בפנים דחוק ומדאיג. אי הוודאות משתקת. הארץ שוקעת לאטה. החידלון זועק בכל כותרת. אונס ברוטלי, פקידים מתפטרים בדרמטיות, המונים אינם מאמינים בהנהגה, הממשלה היא מקור לכאוס וגועל, תנועות הנוער נסגרות, סל תרבות נסגר, הספרייה הלאומית נסגרה, בבתי הספר אין יותר תל"ן. בשיחת הזום שבה מנהל בית הספר דיווח את הבשורה הזאת להורי ילדי כיתה ז' הנרגשים, רגע לפני שילדיהם יעלו לראשונה לחטיבה, המידע על אודות ביטול התל"ן עבר במשיכת כתף, אף הורה לא קם לזעוק על גזילת שעות העשרה מהילדים. תחשבו על הסיטואציה הזאת בזמנים רגילים, איזו זעקה הייתה קמה, איזה דיון מטרחן היה מתעורר בסערה באספת ההורים, אבל לא הפעם, ההורים התבשרו שילדיהם יקבלו עוד קצת פחות בשנה הבאה וזה עבר בדממה אדישה. איש כבר לא מצפה לכלום. 

אנחנו הכוח. אנחנו יכולים להעביר לילדים שלנו מידע אמין ולעזור להם לפתח חוש ביקורת כלפי המציאות

אישה מסרבת לנסוע במונית עם נהג ערבי, סלב מדרג ג' מגיבה כלאחר יד שבישראל "כולנו מפחדים מערבים". גם זה עובר בדממה בתוך סך הדכדכת הכללית. הגזענות כבר לא צריכה להתחבא. ירי לא מוצדק על ערבים תמימים, אוטיסטים או חירשים, עובר ליד העין הציבורית ולא מעניין איש. שוטרים מרימים יד על אזרחים. חברי כנסת משקרים בלי להניד עפעף, גם כשהם נתפסים בשקר איש כבר לא טורח לנסות ולהתנצל. להציג מראית עין של מבוכה. נדמה שהאמת איבדה כל ערך. בינתיים המובטלים מובטלים, העצמאים שוקעים, הדירוג הכלכלי של ישראל עשוי לרדת משמעותית בעוד המדינה כולה צועדת אל מיתון עמוק ואבטלה.
אבל ראש השנה עוד רגע כאן. שנה חדשה תתחיל, צריך משהו להיאחז בו. 

הייתי השבוע בהרצאה מרתקת של שלומית הברון על פורנו ומתבגרים. בין היתר היא מספרת בהרצאה על המרחב הפורנוגרפי שבתוכו אנחנו חיים ואותו אנחנו צריכים לתווך לילדים שלנו (עוד מהדברים החכמים שלה תוכלו לקרוא גם בכתבה המצוינת על הקשר שבין פורנו לאונס קבוצתי). בהרצאה שלה הברון מדברת גם על לפיד התקווה, שהוא בעצם אנחנו. ההורים. אנחנו הכוח. אנחנו יכולים להעביר לילדים שלנו מידע אמין ולעזור להם לפתח חוש ביקורת כלפי המציאות. זה הבסיס להרצאה של הברון וכשחושבים על זה לעומק מבינים שזה בעצם כוח העל של ההורות: לקחת ילדים שמהמהמים כלפינו בחוסר סבלנות ושקועים בפורטנייט ולדבר איתם עד שיהפכו למבוגרים שמבינים את המציאות ומסוגלים להיות ביקורתיים כלפיה. 

לדבר. זה כוח העל שלנו, ובתוך הדכדכת הכללית שכולנו שוקעים בה – זה גם הקנה הרצוץ של התקווה.

צריך לגדל דור שיבין שאת המציאות הנוכחית אין צורך לשמר, צריך לתקן אותה

חייבים לתפוס בו, להיתלות עליו ולעבוד בו: לדבר עם הילדים כל הזמן. גם על פורנו ואלימות מינית אבל גם על כל הדברים האחרים, כדי שיהיו מבוגרים טובים מאיתנו. כדי שיבינו שמה שקורה פה לא חייב להיות לנצח. צריך לגדל דור שיבין שאת המציאות הנוכחית אין צורך לשמר, צריך לתקן אותה. צריך לחיות במציאות שבה השקר מוקע, שבה גזענות אינה לגיטימית, שבה אלימות מינית אינה שגרה, שבה שחיתות אינה חלק אינטגרלי מהשלטון. אבל לא צריך להסתפק בזה. עם בוא השנה החדשה כולנו צריכים לזכור שהתקווה היא אצלנו ביד ושאנחנו צריכים וצריכות לפעול. כל עוד אנחנו יכולים אנחנו חייבים לפעול. לצאת מהבית, להפגין, לכתוב, להתלונן, לזעוק – לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לתקן את המקום הזה. בגיליון ראש השנה הזה יש נשים חזקות שפועלות. נשים כמו אופירה אסייג או ד"ר יפעת שאשא ביטון שמשתמשות ביכולות שלהן כדי לשנות את המציאות, וזה התפקיד של כל אחת מאיתנו. כולנו צריכות לפעול במקומות שבהם אנחנו יכולות כדי לחשוף את האמת. כדי לשנות את הקיים, כדי להשיל מעלינו את הדכדכת ולעצור את החידלון. שנה טובה.