שש וחצי שנים על אונס בת 13: הסיבה לגזר הדין המגוחך של ירין שרף

ירין שרף | צילום: פייסבוק, שימוש לפי סעיף 27א
ירין שרף | צילום: פייסבוק, שימוש לפי סעיף 27א

המחדלים האיומים בפרשת האונס שהסעיר את המדינה נמשכים עם העונש המקל שקיבל שרף, אשר אנס נערה בסיכון - בתמורה להודאתו. למה טובתן של הנפגעות עדיין במקום האחרון?

88 שיתופים | 132 צפיות

שלושה מחדלים היו פה. נערה בת 13 נשלחת לבידוד במלונית לנוער בסיכון מטעם המדינה ונאנסת שם על ידי גבר בגיר, ירין שרף, שהשקה אותה בוודקה והציע לה מריחואנה. זה המחדל הראשון שאחראים עליו מוסדות המדינה. המחדל השני הוא של הפרקליטות, שמשום מה הגישה אישום מקל של בעילה אסורה בהסכמה, שרק בעקבות לחץ ציבורי הומר לאישום אונס – הרי הנערה הייתה מתחת לגיל ההסכמה. המחדל השלישי נוגע לפסיקת בית המשפט המחוזי אתמול (שלישי), שגוזר על שרף עונש של 6.5 שנים בלבד, למרות עברו הפלילי והעובדה ששירות המבחן הרתיע שהוא עשוי לבצע פשעים דומים. ועוד לא דיברנו על חשיבות ההרתעה – ככל שהעונשים יהיו חמורים יותר, גברים יבינו שתקיפה מינית היא מסוכנת גם עבורם. אז למה נפסק עונש כזה? בגלל ההודאה של הנאשם, שעוזרת לקצר תהליכים ולסייע בעומס בית המשפט. עניין של בירוקרטיה. 

>> למה ספורטאים הופכים לאלילי מין – וספורטאיות מותקפות? 

מה זה אומר במילים פשוטות? שהמערכת כולה בנויה באופן שלא שם את הנפגעות בראש מעייניה, אלא את יעילות המערכת, וגלגלי הצדק לא בדיוק מסתובבים לטובתנו, הנשים.

ירין שרף | צילום: פייסבוק, שימוש לפי סעיף 27א
ירין שרף | צילום: פייסבוק, שימוש לפי סעיף 27א

למרות התקדמות ציבורית תודעתית עצומה שחוללה מהפכה מי-טו (#metoo), המערכת המשפטית נשארה כשהייתה. לא עברה שום חקיקה משמעותית בתחום הפגיעה המינית: לא הוקמו בתי משפט ייעודים לעבירות מין, לא הורחבה ההתיישנות על עבירות מין ולא שונתה הגדרת האונס בדין הפלילי. גם לא נקבעו פרוטוקולים עדכניים של איך נראית חקירה נאותה של נפגעות בתחנות המשטרה. לשכת עורכי הדין לא הכריזה שעורכי ועורכות דין שיבזו נפגעות יועמדו לדין משמעתי. ואין עדיין חובה להסכמה של נפגעות העבירה, אלה שנאנסו והותקפו – להסדרי טיעון שנסגרים מעל ראשן ולעונשים המקלים (בדיוק כמו במקרה של ירין שרף, בו לא הייתה הסכמה של הנפגעת לעונש המוגחך שקיבל שחף. אבל לאף אחד לא אכפת מרגשותיה של הקורבן, מתברר).

חשוב לציין שאת העונשים המקלים אנחנו מכירות לא רק מתיקי עבירות המין, אלא גם ממקרי אלימות במשפחה. בפעמים בהם גברים אלימים מגיעים לכלא, הם לרוב זוכים לעונשים מגוחכים, ומשתחררים הביתה אחרי חודשים ספורים בלבד, מבלי שעברו טיפול משקם משמעותי. כמה פעמים הופתענו מחדש ובכינו אחרי רצח נוסף של אישה, בו הכתובת הייתה על הקיר? 

מה שחובה לעשות כרגע הוא לייצר חברה מוגנת ובטוחה, חפה מאלימות. הדרך לשם עוברת בשיקום הנפגעות וגם הפוגעים. אבל עד שנגיע לשם – לא ניתן לשתוק יותר ביחס לעונשים שמקבלים מי שניפצו את חייהן של ילדות וילדים, נערות ונשים. את מדיניות אפס סובלנות לאלימות מינית ומגדרית חשוב שניישם בכל מסגרות החיים, בכל הגילאים, שלנו ושל ילדינו, עוד לפני מקרי האונס המעטים שמגיעים לבתי המשפט. בהקשר זה חשוב לציין שבמשך שנים נעשים מאמצים על ידי אקטיביסטיות חברתיות (וגם כמה אקטיביסטים גברים), להוביל לשינוי של המערכת המשפטית אך השינויים איטיים עד מאוד. זכרו שהמצב הנוכחי הוא לא מצב טבעי, אלא מעשה ידי אדם, ולכן יש בכוחנו כחברה לשנות אותו מהיסוד. 

*הכותבת היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, בעלת הפודקאסט "היום שאחרי המחאה". לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל