המדינה מחקה את יעל גרינברג ז"ל

עד יומה האחרון היא נותרה ״הנאנסת משמרת״. פסק הדין שנתן העליון בעניינה שינה תפיסות חברתיות והקנה תוקף לסבלן של נשים רבות. אבל יעל גרינברג – מי שהייתה בת 14 בלבד כאשר 11 נערים (מתוכם רק שישה הגיעו לבסוף למשפט ו-4 לערעור) אנסו אותה שוב ושוב – קיבלה כתף קרה לא רק מבית המשפט, שבתחילה זיכה את האנסים ולאחר ערעור גזר עליהם עונשים מגוחכים. היא קיבלה כתף קרה גם מקיבוץ שמרת, שהעדיף לתמוך באנסים, ומהמדינה, שהעניקה לה אפס מענים. יעל גרינברג נפטרה אתמול בגיל 49, ענייה, מיואשת ושכוחה. אפילו את שמה כתבו רוב גופי התקשורת עם שגיאה – ״גרימברג״ ולא גרינברג. 

התאבדותו של בן 13 התאבד בגלל חרם מזכירה למאיה לי לוי שגם לה זה כמעט קרה

35 שנה אחרי שנאנסה במהלך שלושה ימים על ידי נערים בקיבוץ שמרת שניצלו אותה, והפכו ילדה בת 14 לבובת מין (כפי שקבע השופט המנוח חשין בערעור) – אפשר לקבוע במידה רבה של ביטחון, שפסק הדין של בית המשפט העליון בעניינה היה גיים צ'יינג'ר רציני בשיח הישראלי לגבי אונס וזכויות נשים בכלל. מדובר, אולי, בפסק הדין החשוב ביותר בעבירות מין שניתן בישראל אי פעם. בדצמבר 1993 בית המשפט שינה כליל את תפיסת שאלת ההסכמה. עד לפסק הדין של גרינברג, המתלוננת הייתה צריכה להוכיח סירוב מפורש (זאת למרות כל מה שידוע על תגובה למצבים הישרדותיים וקיצוניים). אולם הרכב השופטים, שכלל את השופט העליון מאיר שמגר, ואת השופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג, קבע כי ״הנחת היסוד היא כמעיקרו של דין אין מעשה אישות כדין, אלא אם הסכימה האישה למעשה. מסקנה נדרשת מאליה, היא, לפיכך שהאישה אינה נדרשת כלל להתנגד – או להביע אי רצון – למעשה אישות כדי שהמעשה יהיה שלא בהסכמה. די לה שלא נתנה הסכמתה למעשה, המעשה יהיה שלא בהסכמה״.

גרינברג נוצלה שוב ושוב על ידי גברים. היא התקשתה לתפקד, ביצעה מספר ניסיונות התאבדות, ובניסיון נואש לפרנס את בנותיה התדרדה גם לזנות. שירותי הרווחה הוציאו את בנותיה מהבית והיא נאבקה להחזירן

במקום אחר בפסק הדין כתב השופט חשין כי ״על הגבר לבקש את הסכמת האישה. ואם יש ספק שהסכמה כזאת ניתנה, במפורש או במשתמע, אזי המסקנה היא שאין הסכמה… די לה לאישה שלא תבטא הסכמה, כדי שקיום יחסי מין עמה יהווה אונס לכל דבר״. הלכה למעשה קבע בית המשפט כי השאלה כבר אינה האם התנגדת, אלא האם הבעת הסכמה ברורה, והזניק את השיח מ״כשאת אומרת לא למה את מתכוונת״ ל-כן זה כן זה כן.

פסק הדין של גרינברג מהפכני גם היום, 35 שנה אחרי, ואנחנו עדיין עוסקים בתפיסת ההסכמה והרצון של נשים (על תפיסת ההסכמה והרצון של גברים מדובר אפילו עוד פחות). חלקים נרחבים בחברה הישראלית עדיין רואים בכל אישה בובת מין, חפץ לסיפוק צרכים. מספיק להיזכר איך התקבלו האנסים מקפריסין בשובם לארץ. מספיק להקשיב חמש דקות לטלי גוטליב או לאיתמר בן גביר, נציגי זכויות הגברים המכים והאונסים בכנסת וממשלת ישראל. ״נתהה מה יש לילד בן 10 להגיע שוב ושוב לביתו של מומי", אמרה טלי גוטליב על תחקיר ״המקום הכי חם בגיהנום״, שחשף שורה של תלונות על פגיעה מינית והטרדות על ידי השדר, הזמר והמפיק מומי לוי. הדוגמאות לתרבות האונס הישראלית רבות מספור ובזמן שגרינברג נפטרה ענייה ושכוחה, כוכבו של אייל גולן עדיין זורח. 

יעל גרינברג ז"ל מתוך "קופסא שחורה" | צילום מסך, רשת 13

"הוא פתח את המכנסיים ונדחף, לכי תסבירי שרצית אבל לא ככה"

בתוך התרבות הזאת צמחה מחיקתה של גרינברג. כשסיפרה בתחילה על מקרי האונס לאחות הקיבוץ, לאחר שהאיומים עליה הפכו לאלימות פיזית, האחות לא דיווחה לרשויות. התלונה במשטרה הוגשה רק לאחר שיעל התוודתה בפני אמה. המשטרה המליצה להעמיד לדין רק שבעה מהמשתתפים במעשי האונס. מאחורי ההחלטה עמדו שיקולים מקצועיים כאלו או אחרים, אך העובדות נותרות בעינן – ארבעה אנסים לכאורה מעולם לא הועמדו לדין.

לאחר דיון של כשנה בנוגע לתיק, החליטה פרקליטת מחוז חיפה, לילי בורישנסקי, שלא להעמיד את הנערים לדין בטענה שגרינברג לא מסוגלת להעיד וכי ״אין מספיק ראיות לגבי חלק גדול מהתלונה״, תפיסה הפוגעת עד היום בנפגעות אונס רבות ומצריכה רפורמה משמעותית בחוק. ההחלטה התקבלה בביקורת רבה מצד משפטנים, שטענו כי ניתן להעמיד את הנערים לדין בגין עבירת בעילת קטינה כיוון שהודו בקיום יחסי המין (אך טענו להסכמה). מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית פתח במאבק ציבורי למען גרינברג, ובספטמבר 1990 הוחלט לבסוף להעמידם לדין. בפועל, מהשבעה שהוגש נגדם כתב אישום, רק שישה הועמדו בפועל לדין. אחד הנאשמים עזב את הארץ לפני פתיחת המשפט (כשל מקומם נוסף של הפרקליטות). בשלב זה רוב הנערים כבר היו חיילים בשירות סדיר.

בראיונות בהם נחשפה באומץ, הודתה גרינברג ז"ל כי אין לילה בו היא לא חוזרת לקיבוץ, אבל המדינה התנערה ממנה לחלוטין. היא לא קיבלה סלי שיקום, טיפול פסיכולוגי או מענה רשמי כלשהו

חברי קיבוץ שמרת שכרו חברת יחסי ציבור ותמכו בנאשמים בגלוי. המשפט התנהל באופן שהעלה בדיעבד ביקורת רבה על החלטות הפרקליטות שלא העלתה עדים משמעותיים (אחות הקיבוץ למשל לא זומנה כדי לתמוך בעדותה של גרינברג). הנאשמים העלו שורת ״עדי אופי״. בנובמבר 1992 זיכה השופט מיכה לינדנשטראוס את כל הנאשמים מחמת הספק, ופסק שעדותה של גרינברג לא מהימנה. זהו פסק דין המהווה סטאדי-קייס מרהיב להאשמת הקורבן, וכולל אמירות שמחקרים רבים מפריכים את משמעותן. כך, למשל, התייחס לינדנשטראוס לסתירות בעדותה של גרינברג, שכיום אנחנו יודעות שקיימות אצל קרבנות אונס ותקיפה רבות, ומהוות את אחד מסממני הטראומה. ״העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה נפשית היטב ״למערכה״… כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין, אין הדבר מהווה אונס״. פסק הדין עורר ביקורת ציבורית רבה. המחאות האזרחיות סביב היחס לגרינברג היו אולי הפעמים היחידות בחייה שלא נמחקה מהשיח וגם אז – היא הייתה הזרז ששינה את השיח. כאישה בזכות עצמה איש לא ראה אותה. 

התיק עלה לערעור לעליון עם ארבעה מששת הנאשמים בלבד, ופסק הדין המקומם של לינדנשטראוס אמנם התהפך, אך לצורך קביעת גזר הדין הוחזר לידיו התיק – והאנסים קיבלו עונשים שנעו בין 12-15 חודשי מאסר. נכון ל-2017, לפי כתבתה של אורלי וילנאי ל״הארץ״, ארבעה מהאנסים של גרינברג חיים את חייהם באופן נורמיטיבי לחלוטין: אופיר בארי הוא הבעלים של חברת בנייה, נדב ביטון עזב את הארץ, אך לפי הכתבה ״מצליח לא רע״, צפריר צביסון חי בשמרת, הקיבוץ שתמך בו והקיא מתוכו את יעל, ואריק חזון הוא הבעלים של חברת הדברה. במילים אחרות, חייהם שלהם המשיכו בנתיב הרגיל, בעוד חייה של גרינברג נהרסו כליל.

בראיונות בהם נחשפה באומץ, הודתה כי אין לילה בו היא לא חוזרת לקיבוץ. מהמחזה המצליח ״משחקים בחצר האחורית״ שכתבה המחזאית עדנה מזי״א, המבוסס על סבלה של גרינברג – היא לא ראתה שקל. המדינה, במה שהייתה אולי המחיקה הגדולה מכולן, התנערה מגרינברג לחלוטין. היא לא קיבלה סלי שיקום, טיפול פסיכולוגי או מענה רשמי כלשהו. כל עזרה שהוגשה לה הגיעה מאנשים פרטיים שלא יכלו לעמוד מנגד. גרינברג התקשתה לתפקד, ביצעה מספר ניסיונות התאבדות, ובניסיון נואש לפרנס את בנותיה התדרדה גם לזנות. שירותי הרווחה הוציאו את בנותיה מהבית והיא נאבקה להחזירן. היא נוצלה שוב ושוב על ידי גברים, אחד מהם השאיר אותה עם חובות שתפחו ללמעלה ממיליון שקלים ועשרות תיקים בהוצאה לפועל. אחת מבנותיה הייתה לאם כבר בגיל 15. אל מותה השתוקקה שנים רבות ואמרה זאת שוב ושוב, בין השאר לכתב ידיעות אחרונות דוד רגב, שליווה אותה שנים. אתמול בגיל 49 בלבד היא נפטרה מסיבוכי דלקת ריאות. 

>> ריאיון עם עדי טרם, הגבר הראשון בישראל שלקח אחריות על הטרדה מינית

גרינברג כבר שינתה את החברה הישראלית פעם אחת. מורשתה חייבת להיות העמקת והגדלת המענים לנפגעות, סל שיקום ארוך טווח שיכלול טיפולים פסיכולוגים, סיוע במציאת ושמירת מקום עבודה, דיור וכן הלאה. את המימון יכולה לדרוש המדינה מהאנסים עצמם או מתקציבים שיש לייעד לכך. ממותה של יעל גרינברג שנמחקה כל חייה – ראשית על ידי האנסים שלא ראו בה בת אדם וכלה בידי כלל הגורמים הרשמיים – חייבת לעלות הזעקה לראות את נפגעות עבירות המין. יש להסתכל להן בעיניים, להעניק להן תמיכה ומענים ברורים ולהושיט להן יד.