יוצאים מהבוץ

טקס הסווט לודג' האינדיאני מרפא את הלב ומטהר את הנפש
המקום: פיסת אדמה על יד קיבוץ כפר מנחם. הזמן: שישי בצהריים. האווירה: חוסר ודאות.סווט לודג' הוא טקס אינדיאני מסורתי ששימש בעבר את הלוחמים החוזרים משדה הקרב,שרצו להתנקות מהנטל הנפשי ומן המראות הקשים לפני שהם חוזרים למשפחותיהם,הסביר תומר פין (FIN), הבחור העניו והמקסים שהעביר את הטקס.
"זהו טקס שבו אנחנו נותנים לעצמנו אפשרות לחזור הביתה למקום בטוח ואוהב, אל אמא אדמה ואל כל כוחות הטבע שעוטפים אותנו, מחבקים אותנו ואוהבים אותנו ברמה כזו שאנו מרגישים מספיק בטוחים לקלף את הקליפות ולתת לנשמה מקום לזרוח", הסביר תומר לנוכחים, שלחלקם היתה זו הפעם הראשונה. "זהו טקס שמרפא את הלב ונותן לו הרגשה שהכל בסדר, שהעולם הוא מקום בטוח לחיות בו". בפנים, הוא הבטיח, "הלב ירגיש מספיק בטוח לצאת מכל הקליפות והמסכות ולהיות נוכח".
הנוף אכן מרהיב הרהרתי לעצמי, אבל סווט לודג' בכל דרך אפשרית שבה ניתן יהיה לדמיין את מראהו – לא היה בנמצא. עיניי השואלות נישאו אל תומר. הסווט לודג', אני מתחיל להבין, הוא מעין סאונה אינדיאנית עבודת יד שעלינו לסיים לבנות לפני רדת החמה. הבנות החלו בניכוש העשבים בשטח האדמה בו יוקם הלודג', ואילו הבנים נדרשו לחפש ענפים גמישים שישמשו עמודי תווך לסאונה העתידית שלנו, וגזעים עבותים למדורה.
כשהסווט לודג' היה מוכן התפנינו להדלקת המדורה שניצבה מרחק קצר ממנו, ובה הונחו אבני בזלת גדולות שנאספו מבעוד מועד. את האבנים הלוהטות האלה יכניס "שומר האש" פנימה במהלך הטקס.
יושבים עירומים במעגל
עכשיו כל שנותר הוא לחכות למאחרים. אני עומד ומסתכל על פאר היצירה, כולי גאווה וכבר אני מרגיש שייך. כששכחה קצת האש וגם השמש החלה לשקוע, הזמין תומר את כולנו והסביר את הכללים. "ניכנס אחד אחד ולפני הכניסה נשתחווה ונברך. בתוך הסווט לודג' נשב צמוד אחד לשני, במעגל, רצוי בעירום. במהלך הטקס לא ניתן לצאת אלא אם כן מישהו מחליט לפרוש. במידה ומישהו צריך להטיל את מימיו אפשר לעשות זאת במקום בו הוא יושב והשתן ייספג באדמה". מבט חטוף מסביב גילה לי פנים תוהות שהסגירו כי לרוב האנשים, שזוהי טבילת האש הראשונה שלהם במין טקס שכזה, עוברות אותן מחשבות בראש; להשתין על עצמי? על יד כולם? וזאת בנוסף לחרדה הכל כך טבעית מפני החום הנורא, הבלתי נודע והעירום החושפני.
ההתרגשות בשיאה. נבוכים מעט אנו מתחילים להתפשט. אני ניצב בכניסה לסווט לודג' ושומר האש, אחד החברים שהחליט לא להיכנס ועל כן התמנה למביא האבנים, מטהר אותי באמצעות עשן המרווה. השתחוויתי על האדמה ונכנסתי. בפנים היה חשוך וקר. אט אט הצטופפו עוד ועוד אנשים, כשהנוכחים מברכים את הבאים החדשים בברכה האינדיאנית: "הומיטאקויה אויאסין". כולנו בפנים ואפשר להתחיל, מבשר תומר, אבל אני כבר מרגיש את השלפוחית לוחצת לי. עוד לא הצלחתי לזנוח את ההרגל הוותיק והנאמן שלי להשתין בפרטיות ובעמידה ולא להתבושש בשתן שלי לאחר מכן. אבל הוראות הן הוראות ובזמן ששומר האש מכניס עוד ועוד אבנים לוהטות מן המדורה למרכז המעגל, נאבקתי אני בלשחרר לחץ. כל אבן שהוכנסה בורכה על ידינו בברכת ברוכה הבאה, ואשת המרווה, אחת המשתתפות שנבחרה לתפקיד, פיזרה עליה פירורי מרווה שהפיצו ריח חזק בחלל.
ריקוד האדמה והשמים
"מקורו של הטקס בימי קדם", מספר תומר, "כשבני האדם החלו לפתח את המודעות לחשיבה והחלו לאבד את דרכם. ישבו החיות ושאר הברואים וניסו לטקס עצה. משלא צלחו, פנו לאלוהים ושאלו אותו כיצד יוכלו לעזור לאחיהם בני האדם. אלוהים השיב להם כי הדרך הטובה ביותר לעזור היא לתת מעצמך, ועל כן על העצים לתת את גזעיהם למדורה ואת ענפיהם למבנה; החיות את עורותיהם לכסות את המבנה; המים את אדיהם והאדמה את דמה – סלעי הבזלת, הלבה שעולה אל פני השטח. המדורה", מסביר תומר, "מסמלת את הזכר, הדינמי, החם ואילו הלודג' את הנקבי, הרחם. הטקס עצמו הוא בעצם ריקוד של כל כוחות הטבע ומשמש מעין במה לריקוד בין האדמה לשמים, בין גבר לאשה. את האבנים הלוהטות מכניסים מן האש ומפרים בהן את הרחם, והריקוד ביניהם עוזר לנו להיוולד מחדש.
"החלק הראשון של הטקס מוקדש לרוח המזרח, שבה נולדת השמש בכל יום מחדש ובה נולד תהליך הלידה מחדש שלנו. הרפואה של רוח המזרח היא רפואת הנשר. המתנה שלו היא היכולת לעוף ולהתמסר לחיים, לחיות בחופש, אך מצד שני גם לראות את הטרף על האדמה. כאן עלינו להסיר את הקליפה הראשונה ולהתמסר, להתבונן פנימה ולבקש בקשה שתתמלא במידה והקרקע פורייה".
בחזרה לסאונה האינדיאנית
תומר מתחיל לשיר מנטרות אינדיאניות ואנחנו מתבקשים לחזור אחריו במתכונת "איו יה" של כוורת, "…אני שואל, אתם עונים…", למי שהספיק לשכוח. בהתחלה היה לי קשה לעקוב אחרי המילים האינדיאניות, אך עם הזמן הן הפכו למוכרות יותר. כבר לא הרגשתי שאני חוזר על מילותיו של תומר אלא שאני שר אותן, בעצמי. בשלב זה של הטקס עלינו להתחבר לילד הפנימי שבנו, והילד הזה רוצה להיות חופשי, לזכות בתמימות הרכה שכאילו נעלמה מן העולם.
עוד שלב נגמר ושוב מכניס תומר אבנים נוספות. "ברוכה הבאה! ברוכה הבאה!", אנחנו קוראים במקהלה לכל אבן שמצטרפת למעגל. "עכשיו נשיר לרוח המערב", הוא אומר בעליצות. "הרפואה שלה היא הרפואה של הדוב, שבחורף מאט את קצב ליבו ושורד בתנאים הקשים ביותר של שנת החורף. זהו הזמן להיכנס פנימה".
החום כבר בלתי נסבל מבחינתי, והחוויה הפכה כל כך קשה כך שכל הרוח האינדיאנית שלי נמוגה לטובת הפולניות הגנטית. אני מנסה לשקוע עמוק יותר בשירה הסוחפת, ומצליח. האוויר חם מדי בשביל לנשום אותו והאדמה קרירה מדי בשביל לשבת עליה. ראשי עכשיו מונח עליה ושוקע בה כמו בזרועות אם אוהבת. פחד גדול ממחנק עולה בי, והאוויר מרגיש כאילו הוא לא מגיע אל הריאות. אני לא יכול יותר, אני חייב לצאת, קשה לי – כל המחשבות האלה כבר מוכרות לי אך אני מחליט לא להיכנע לתעלולי הדעת הזולים הללו. אני איוולד מחדש ואשתחרר מהקליפות.
תחושת טראנס שבטית
אני מזדקף והשירה לבופאלו, שמסמל את רוח הצפון, מרוממת את רוחי. "רפואתה של רוח הצפון היא הרפואה עצמה", מסביר לנו תומר. "השמש כבר שקעה אך אור רך כבר מאיר את השמים. זהו האור הפנימי, האלוהות הטמונה בנו. זה הזמן להתחבר אל האלוהות". כולנו שרים בקולי קולות ותחושת טראנס שבטית אוחזת בכולנו. עיניים עצומות נושאות אותי הרחק בשנים אל אפריקה הקדומה והשבטית. כולם סביבי שחורים. הטיית ראש זריזה ואינסטינקטיבית מנערת אותי מן המראה העוצמתי הזה. חבל. זהו, זה השלב האחרון של הטקס.
עצם הידיעה שהסוף קרוב מאלצת אותי ליהנות מכל רגע ואפילו קצת להצטער שזה עומד להיגמר. אנחנו מתמלאים בתחושת שמחה והתרוממות רוח ולפתע אנחנו אחד, הכול אחד. תודה לאבנים, לרוחות השמים, לאדמה, לאש, למים ולכל הבריאה. עכשיו מבקש תומר לאחל רפואה לכל מי שנרצה. לחולים באשר הם, לנפגעי הטרור, לאחינו הפלסטינים, לעצמנו, לאדמה, לעולם כולו, שהרי הכל אחד. עכשיו אני מוכן להישאר שם עוד, אבל הגיע הזמן להיוולד, לצאת החוצה לעולם הגדול ולחיות כאדם חדש. לצאת אל הקור הגדול.
עכשיו רק מתחיל הטקס, אומר תומר. כשיוצאים מן הרחם הזה ונולדים ממנו מחדש.
מתוך: מגזין דרך האושר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה