איך מציינים את יום השואה כשאין טקסים בבית ספר?
במקום טקס שנראה כל שנה בדיוק אותו הדבר, זאת הזדמנות להעביר לילדים את נושא השואה בדרכים יותר יצירתיות ורחבות. רק עזבו בשקט את ילדי הגן
השנה, לראשונה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא יהיו טקסי זכרון בבית הספר (ובכלל) ולא יהיו שיעורים מיוחדים בהם ידברו על זה.
אין ספק שלטקסים יש חשיבות מרובה, ושלציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית הספר חשיבות רבה לחינוך הנוער, בעצם הקדשת היום, ובמיוחד, ואולי יותר, בעשייה חינוכית משמעותית המקדמת חוויה, חשיבה, שיח, ודיון.
אבל יש עוד דרכים נוספות לעשות זאת, בוודאי בימינו, וגם כאלה שאינן מתמצות ביום אחד.
אני למשל, בנעורי, הייתי קוראת ספרים על השואה. סיפורים של אנשים שחוו את השואה. הרבה. כמעט כל מה שנכתב באותה תקופה. לפעמים היה קשה במיוחד לקרוא ספר מסויים אבל אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי, אם הם יכלו לעבור את זה, אני יכולה לפחות לקרוא עד הסוף את מה שהם עברו. ההכרה של מה שקרה בשואה, מה שעברו אנשים, מה היו התהליכים – קרתה דרך הספרים, ולאורך כל השנה.
בעידן המודרני יש דרכים רבות ועדכניות נוספות לחשוף בני נוער לנושא (כי לצערנו חלקם של קוראי הספרים בקרב הצעירים בכל זאת יורד. חבל, תנסו…). סרטים, ראיונות עם ניצולים ומשפחות, מיזמים כמו "הסטורי של אווה". אלה מאפשרים מבט אישי וחוויה רגשית עמוקות. כדי להעמיק, ניתן וחשוב ללוות אותם בשאלות, ושיחה ודיון. זה יכול להיות איש החינוך בלמידה מרחוק, ואלו יכולים להיות ההורים.
תיווך בעת צפיה בסרט או תוכנית (דרך אגב, לא רק כאלה הקשורים לשואה) תורמת לתשומת לב לרבדים שונים וסמויים יותר, להבנה מעמיקה יותר של רגשות, עמדות והתנהגויות. תיווך בסרטים הקשורים לשואה חשוב אף יותר בשל הקושי של החוויה והחשיבות של המסרים.
מפגשים וירטואליים, כמו זיכרון בסלון, שייחודו בסיפור ובחיבור האישי הפכו השנה למקוונים ולכן נגישים יותר מבעבר, בטח לבני נוער. ניתן להצטרף עם הילדים ככיתה או לערכו גם לבני נוער בנפרד מזה הכללי.
ברוח המיזם הנפלא של עמידה במרפסות עם שלטים, ניתן לבקש מילדים ובני נוער להציע ולהפעיל מיזמים משלהם, הן לציון היום והן לעשייה עבור הניצולים או להנצחה רחבה יותר.
בעיני המטרה העיקרית היא לגרום לדור הצעיר לזכור את מה שהיה, לא רק ביום אחד בשנה. כל השנה. יום אחד עובר מהר, לעיתים גדוש מדי (גם בשגרה) ולעיתים נתפס כחלק מחובות בית הספר ולכן זוכה לפחות קשב. לא בהכרח השואה עצמה אבל המסרים שלמדנו והיכולות שחשוב לפתח בעקבותיה. וכן, זה בסדר לתת דוגמאות גם בימים אחרים. כי זה חלק מההיסטוריה שלנו, וגם של האנושות, ולכן החיים של כולנו, בלי קשר אם זה קרה למשפחה הספציפית שלנו או אם אנחנו מכירים אישית ניצולי שואה.
העיסוק בשואה במהלך כל השנה צריך לכלול עיסוק בחוויות אנושיות ואכפתיות, ופיתוח אמפתיה כלפי המבוגרים וניצולי השואה, ובכלל, עיסוק בתהליכים פסיכולוגיים חברתיים ושאלות של איך דברים כאלה יכלו לקרות וכיצד למנוע את הישנותם ועיסוק במושגים כמו קונפורמיות וציות, וניסויים מכוננים כמו ניסוי מכות החשמל של מילגרם בו אנשים מהיישוב היו מוכנים לחשמל אנשים אחרים רק כי אמרו להם לעשות זאת, וניסוי הכלא של זימברדו, בו סטודנטים הסכימו לכלוא ולענות את חבריהם רק כי הטילו עליהם את התפקיד. עיסוק בתהליכים קבוצתיים כמו בסרט "הנחשול" או "בעל זבוב", ואיך אנשים עומדים מן הצד כשמישהו מסומן כחלש, עיסוק במשמעות – הדבר שהציל את חייו של ויקטור פראנקל בשואה, עיסוק בנושאי מוסר. כל זה צריך להיות לא רק לתלמידי המקצועות ההומניים אלא בכלל, ובצורה מתוכננת ורחבה, המשולבת בנושאי הלימוד השונים. גם ההורים בבית צריכים בעיני לחשוב על הדברים האלה ולשלב אותם בשיחות עם הילדים, כי אלה הבסיסים לגידול ילדים ערכיים, חסונים ומתחשבים.
ועוד משהו, לא הכול מתאים לכל גיל. הפעילו שיקול דעת מה מתאים לאיזה גיל, וזכרו שעיסוק במושגים מופשטים מתאים לילדי החטיבות העליונות בעוד שבגילאי היסודי מתאים יותר עיסוק בסיפורים ודברים מוחשיים. חשבו טוב על כמה מספרים ומה קשה מדי.
ובחייאת, עזבו את ילדי הגן, הם לא יכולים להבין ולהכיל את כל זה, והדמיון שלהם מפותח מדי. ובעיקר, מה דחוף? יהיו להם מספיק שנים לגלות שהעולם, והמבוגרים בתוכו, הם לא משהו. וזה ישאיר לנו כמה שנים לתת להם יכולות שיעזרו לעולם, בזכותם, להיות קצת יותר טוב.
* ד"ר ניבה דולב היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת.