כשהשואה הופכת להאשטאג: 7 מחשבות בעקבות "הסטורי של אווה"

1."מכבד או מוזיל את זכר השואה?", זאת הייתה השאלה שפיצלה את פיד הפייסבוק המקומי לשני מחנות, עוד לפני שעלה סטורי אחד מ"הסטורי של אווה" – פרויקט האינסטגרם שמביא את סיפורה של ילדה יהודייה בשואה.
את השואה צריך לכבד, זה ברור לכל ישראלי וישראלית טובה שעומדים בצפירה ומתרגשים בטקסים.
אבל שני דברים אינם נמדדים בסקאלה של כבוד: הראשון הוא יצירת אמנות – היא יכולה להסעיר, לרגש, להלהיט או לעצבן אבל היא ודאי לא צריכה לכבד. השני הוא מוצר מסחרי, מטרתו היא אחת וזה למכור – גם אם המוצר הוא זיכרון השואה. בעולם של מטבע עובר לסוחר בו אינטימיות לייקים היא המטבע החזק ביותר שיש לנו, זה מתבקש, מכובד או לאו.

"הסטורי של אווה" | צילום: יח"צ

2. אז האם "הסטורי של אווה" הוא יצירה או מוצר מסחרי?
נדמה לי שהפרויקט של היזם מתי כוכבי ובתו מאיה היה רוצה להיחשב יצירת פופ, בדומה ל"רשימת שינדלר" או לקומיקס "מאוס" שגם במרכזם עומדת השואה וגם הם ספגו לא מעט ביקורת לצד מחמאות לאורך השנים, אך בפועל הוא נוטה יותר לכיוון המסחרי – וכאן מתחיל איזשהו טעם לפגם, ולא בהכרח מהסיבות המובנות אליהן. הטהרנים יגידו שגם "רשימת שינדלר" הוא מופת של חוסר דיוק היסטורי וקיטש. ובכל זאת, יחי ההבדל הקטן בין הקיטש האפקטיבי של שפילברג לבין השטחיות של "הסטורי של אווה".
אם קלישאה היא אמת שנאמרה יותר מדי פעמים הרי שקיטש הוא פשוט רגש על אקסטרים, והאמת היא שה"סטורי של אווה" משיג ציון לא מספיק בסעיף הרגש. שלא תטעו, מדובר ברעיון חכם ויצירתי, הוא מצליח לעורר עניין ואפילו למשוך אסתטית, אבל בגדול זהו. מצד שני – האם זו לא כל המטרה של סטורי?

3. "הסטורי של אווה" אינו סתם שטחי, הוא אמור להיות שטחי. "המדיום הוא המסר" קבע מרשל מקלוהן עוד בשנות ה-70 במאמר שנטחן דק על ידי כל סטודנט לתקשורת שנה א' וכמו שהוא נכון ככה הוא ארכאי, ודאי בעידן של הפורמט המהיר, הקליפי, הקצבי, על סף הפרעת הקשב, שנועד להעביר מסר אחד קצר, ברור וקליט.

הרי בכנות, לו היה מדובר בסדרת נטפליקס או סרט כבלים "הסטורי של אווה" היה נקטל. המשחק המאולץ, התפאורה המושקעת מבחינת ארט אך דלה ברגש ואפילו הסיפור עצמו נעדר התפתחות. זה נשמע גרוטסקי לומר על ילדה שנשלחה למותה באושוויץ שהסיפור שלה נעדר התפתחות, אבל אנחנו בעידן בו אין סיפורים אלא רק סטוריז, ולא מדובר באותה מילה רק בשפה שונה, אלא בעולם מושגים שונה לחלוטין. הטרוניה הייתה שהניסיון לפנות לבני נוער לא חייב להיות כל כך שטחי. ניתן לתהות האם רק בגלל שהפורמט מכתיב כללים של שטחיות ורדידות, זה מעיד על כך שגם קהל היעד הוא שטחי כל כך? לשמחתי נדמה לי שלא, ולו רק בגלל שהחלק החזק ביותר מגיע דווקא בסוף. בשלב בו אווה כבר אינה מופיעה, ורק שקופית טקסט רודפת שקופית טקסט, מספרת לנו על הסף המר של ילדה שהייתה ואיננה עוד. בלי גיפים, מדבקות או סקרים. הסיפור שלה חזק מספיק כדי לעמוד לבדו נקי, בלי קשקושים. אך החלק הזה מגיע מעט מדי ומאוחר מדי.

4. אם לשפוט לפי הפיד נראה כי דווקא קהל היעד המדובר התחבר בטירוף. קצת נתונים כדי לסבר את האוזן: 3 מיליון ישראלים נכנסו לפרופיל של אווה, מעל ל-50% מהם היו קהל היעד של הפרויקט, צעירים מגיל 13 עד 30. בסך הכל ב-14 שעות זכה הפרויקט כולו ל-100 מיליון צפיות וזכה לסיקור ב-50 מדינות. במקביל לא מעט אנשים שסיימו את גיל ההתבגרות לפני כשבועיים נהנו לצקצק על השטחיות של הרעיון. ובכל זאת, על צקצוק אחד שווה להתעכב, והוא גם זה שיוכיח את העובדה ש"הסטורי של אווה" אולי אדיר מבחינה רעיונית אך נכשל כיצירה.

רוב האנטגוניזם שהפרויקט משך הגיע כאמור דווקא בשלב הראשוני, אי אז לפני ארבעה ימים  כשכל כוכבת אינסטגרם העלתה ריפוסט לפרויקט אצלה בעמוד. דוגמנית ביקיני שמבקשת מגולשיה לעקוב אחרי סיפורה של ילדה מהשואה הוא דבר מעורר אנטגוניזם. צביעות? התחסדות? אולי. אך גם תחושה מוצדקת של ערפול מסחרי. אם אושיית אינסטה מעלה ביום ראשון פוסט מסחרי לבגד ים, וביום שני פוסט מסחרי למשקה קל, וביום שלישי מבקשת מעוקביה לעקוב אחרי ילדה בשואה, אין הבדל בין הדברים.

זה לא לא בסדר, השואה צריכה וחייבת להיות מדוברת. לא רק בספרים אלא גם בעולם של מטה, המסחרי, הבעיה היחידה מתחילה כשנשאלת השאלה על חשבון מי הרווח? והפעם, לצערי הרב, הרעיון הרוויח על חשבון הסיפור. האפקט התקשורתי הפך גדול יותר מהסיפור עצמו. כאילו נתוני הצפייה המטורפים חשובים יותר ממה שקרה לקרוביה של אווה, אלה שאינם מופיעים בסטורי, למשל.

"הסטורי של אווה": נוגע ומצמרר. מרגש? בגבולות הסטורי בלבד | צילום: יח"צ

5.  בעוד לא כל כך הרבה שנים תופיע כותרת בעיתון: "מת ניצול השואה האחרון", והשואה תהפוך למיתולוגיה. כמו מלחמת העולם הראשונה, כמו רצח ארלוזורוב, אלוהים, יש הרי חיילים בצבא היום שעבורם רצח רבין הוא מיתולוגיה שכזאת. הניסיון של "הסטורי של אווה" הוא לייצר זיכרון, אבל מה טיבו של זיכרון, ויהא זה זיכרון אסתטי להחריד, לנוכח החיים עצמם?

רגע לפני הסוף שואלת אווה את חברתה אנני "את חושבת שיזכרו אותנו?", האמת היא שאת החיים בינינו אנחנו בקושי זוכרים. דווקא במקום הזה "הסטורי של אווה" היה יכול להניע לפעולה משמעותית יותר שהייתה מוסיפה לו כוח, נפח ועומק, אבל הוא בוחר להישאר בגבולות הזיכרון. הסטורי נגמר, ועכשיו מה?

הצלחה בינלאומית אדירה: מתוך "הסטורי של אווה" | צילום: יח"צ

6.הפרויקט כולו נוצר תחת השאלה "מה היה קורה אם לילדה בשואה היה אינסטגרם?", והאמת שהתשובה העצובה היא כנראה כלום. תמונות מסוריה, או ממסעות היסוריים של פליטים מאפריקה מגיעות אלינו כל הזמן. העולם מוצף במעשי זוועה מתועדים גם היום. הן אולי לא מלוטשות כמו הסט של אווה, ההאשטאגים הנכונים לא מופיעים, אבל הן לגמרי כאן. העולם לא עוצר מלכת.

7. בשורה התחתונה "הסטורי של אווה" הוא רעיון חכם, יצירתי ומושקע אך ה'שואה' שמוצגת בו היא מצומצמת ונעדרת נפח. הרעיון אינו מספק לצופיו תובנה או אפילו משאיר אותם עם הרהור על גבולות הרוע האנושית, על ציות עיוור, או על השאלה האם הנאצים אכן היו מ'פלנטה אחרת'. בניגוד למשל ליצירה כמו "הגל" ולעיבוד הטלוויזיוני שלו: "הנחשול" שהיה משודר בטלוויזיה החינוכית בלופ ועיצב את תפיסת השואה של ילדי שנות ה-70 וה-80.

אחרי ההצלחה התקשורתית האדירה מותר לנו אולי לצפות גם ל"סטורי של הלגה" ו"לסטורי של רות",שיטפטפו לנו מנות קטנות של זיכרון מדי יום ובכך יתפסו שתי ציפורים במכה – לא יתנו לזיכרון לשקוע למשך כל השנה ואולי אף יוכלו להתנתק מבליץ קריג תקשורתי עמוס סלבס ולעלות שלב קדימה, לכדי יצירה משמעותית ועמוקה שתצליח לשלב בין המדיום לרגש, ולא תסתפק כמו עכשיו רק בחלק אחד.

 

View this post on Instagram

 

לילדה בתמונה קוראים אווה היימן, ובשבועות האחרונים כל המדינה דיברה רק עליה. כן, מדובר בילדה מפרויקט "הסטורי של אווה" שמעלה את השאלה – מה היה קורה אם לילדה בשואה היה אינסטגרם? ???? בזמן שברשת מתנצחים האם מדובר ברעיון גאוני או דווקא בזילות השואה, ורגע לפני שהחשבון מתחיל בפעילות היה לנו חשוב לספר לכן דווקא על אווה עצמה – אחת מששת המיליונים שאיבדו את חייהם רק בגלל דבר אחד: בגלל שהייתה יהודייה ???? אווה היימן גדלה בעיר נאגיוואראד בהונגריה, ובדומה לאנה פרנק גם היא כתבה יומן על תלאות המלחמה. במשך 108 ימים היא תיארה את חייה – החל מפלישת הגרמנים להונגריה, דרך החיים בגטו ועד לסוף המר. לצד זוועות השואה כתבה אווה גם על כל שאר הדברים שמעסיקים ילדות בגילה – אהבות ראשונות, שאיפות וחלומות שכבר לעולם לא יתממשו. ✡ אווה התחילה לכתוב ביום הולדתה ה-13, כחודש לפני פלישת הגרמנים. "יומני היקר, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באים". כ-3 ימים לפני שנרצחה במחנה ההשמדה אושוויץ כתבה אווה בפעם האחרונה, והמילים שלה קורעות את הלב: "יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו שוטר צבאי פוזל שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שייתנו לי לחיות! איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן. דמעות זולגות". ???? רגע לפני שה"סטורי של אווה" מתחיל הרגשנו צורך לקחת פסק זמן מהדיונים ולספר לכן על הילדה שעומדת במרכזו. אנחנו בהחלט מתכוונות לצפות בסטורי וכבר סקרניות לראות איך זה יהיה. ומה אתכן? מה אתן חושבות על הפרויקט? ????@eva.stories

A post shared by מגזין את (@atmagazine) on May 1, 2019 at 5:53am PDT