אנחנו, שורדות הזנות, צריכות שתעזרו לנו לצאת מהמקום הנוראי הזה

לציבור הישראלי סף גירוי גבוה. מלחמות, פיגועים, שסעים חברתיים, משברים כלכליים ופוליטיים שחקו אותנו והקהו את חושינו. פיגוע טרור עם נפגעים מעטים יורד מהכותרות מהר, והפגנה עם אלפים בודדים של משתתפים מסתכנת בהתעלמות תקשורתית. לכן, המאבק הישראלי בפשעי תעשיית המין יכול היה לצמוח רק מתוך טרגדיות מהסוג שהנפש אינה יכולה לשאת או להכיל.

>> "בכל פעם שפתחתי את הדלת לא ידעתי מי יבוא הפעם והאם זה היום האחרון שלי בעולם"

יחס הציבור, התקשורת והפוליטיקאים בישראל כלפינו השתנה רק כאשר מקבוצה שקטה ומושתקת בשולי החברה הפכו קורבנות תעשיית המין למוקד של סערה גלובלית. זה התחיל בסוף שנות ה – 1990, כאשר עקב אי יציבות כלכלית ופוליטית במזרח אירופה, יחד עם מגבלות חוקיות וחולשות רגולטוריות בישראל, הפכה מדינתנו למוקד של סחר בנשים ממדינות פוסט קומוניסטיות. הנשים הוברחו לישראל תחת הבטחות שווא לתעסוקה ראויה. כאשר הגיעו לכאן – דרכוניהן הוחרמו על ידי העבריינים, והן הפכו לשבויות בבתי בושת. לא רק הכליאה הפיזית שלהן אלא גם אי ידיעת זכויותיהן ואדישות של ציבור וגורמי אכיפה תרמו למעמדן כאסירות הסרסורים.

בשנת 2000, קנאי דתי הצית בית בושת בתל אביב, שבו נספו ארבע קורבנות סחר. התברר בהמשך, כי אותן נשים לא יכלו לברוח, משום שהיו כלואות מאחורי סורגים ומנעולים. גופותיהן לא זוהו, מה שאומר שעד היום ישנן משפחות במזרח אירופה, שאינן יודעות לאן נעלמו יקירותיהן. הציבור הגיב בזעזוע רגעי, אך גם אירוע זה נשכח במהרה. בית המשפט העליון ביטל את הרשעת הרוצחים בטענה לאי שפיות, ועברו שנים ארוכות עד ששינוי קרדינלי בחקיקה ואכיפה הביא לפריצת דרך משמעותית במאבק בסחר בינלאומי למטרות זנות.

אותן נשים לא יכלו לברוח, משום שהיו כלואות מאחורי סורגים ומנעולים. גופותיהן לא זוהו, מה שאומר שעד היום ישנן משפחות במזרח אירופה, שאינן יודעות לאן נעלמו יקירותיהן. הציבור הגיב בזעזוע רגעי, אך גם אירוע זה נשכח במהרה

השותפות למאבק – שורדות זנות, פוליטיקאיות, אקטיביסטיות, נשות תקשורת ועובדות סיוע – לא היו מוכנות להתפשר על הישג חלקי של צמצום בסחר הבינלאומי בבני אדם למטרות זנות. המטרה הסופית שלנו הייתה גיבוי חוקי לאמירה, שגוף של אף אישה אינו מוצר למכירה. בדרך לאותה מטרה נכחנו לגלות שוב ושוב, שללא טרגדיות קיצוניות נוח להעלים את סבלן של נשים בזנות מסדר היום הציבורי. לצערנו, הטרגדיות לא בוששו לבוא. כך, ב-13 באוגוסט 2015 התאבדה בתלייה ג'סיקה, אישה בזנות בת 36, בבית הבושת שפעל ברחוב הירקון 98 בו התגוררה. מותה הפך לסמל חדש של מאבק בתעשיית המין והתחיל מסורת של ציון יום הזיכרון לנשים שאיבדו את חייהן בזנות, שממשיכה עד היום.

גם הקבוצה שלנו, "קול שורדות הזנות בישראל", נזקקה לקטליזטור – התאבדותה של שיר, אישה בזנות בת 27, שחלמה לראות את תעשיית המין מתרסקת, אך סבלה הכריע אותה וגדע את חלומותיה. יצאנו לדרך יחד, הפעם כשורדות זנות, כדי שמותן וסבלן של שיר ושל חברות אחרות שאיבדנו לתעשיית המין הנצלנית לא יהיה לשווא.

>> "סבא שלי אמר שאני יכולה להיות מנכ"לית. התביישתי. הוא מדבר על מנכ"לית, ואני זונה"

היום, אנחנו ניצבות כאן מול מציאות שונה מזו שמתוכה נבטו הניצנים הראשונים של מאבק מאורגן בתעשיית המין. מצד אחד, הן סחר בנשים והן צריכת הזנות אינן חוקיות עוד בישראל. מצד שני, על רקע המאבק שמתחולל בישראל, סבל הנשים בזנות שוב נמחק מהאג'נדה הציבורית. לממשלה הנוכחית לא אכפת מקבוצה של נשים מוחלשות: מתחילת כהונתה, פחתה אכיפת חוק איסור צריכת הזנות ביותר מ-300 אחוז. כשאפילו הקבוצות החזקות ביותר בחברה הישראלית – הייטקיסטים, טייסים, שופטים – נאבקות על כוחן ועל עתידן, לא מפתיע שאיננו זוכות למקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי.

אנחנו כאן כדי לומר, שזה לא אמור להיות כך. גם לנשים מוחלשות בתקופה מאתגרת למדינה יש זכות לרווחה וזכות לחיים בכבוד. קיום כלכלי שתלוי בכך שגברים זרים יחדרו לגופנו כדי לקבל סיפוק מיני אינו "רווחה" ואינו "חיים בכבוד". תפקיד הממשלה, בלי קשר למי שעומד בראשה, הוא לסייע לנשים שנבגדו והוזנחו על ידי החברה לצאת ממעגל הזנות. תפקידה גם לא לאפשר לזנאים לגרור לתוך המעגל הזה נשים ונערות חדשות.

נשים וגברים שכבוד האדם הוא ערך חשוב בעיניהם צריכים לעמוד לצידנו עכשיו. תעשיות הניצול המיני הן עוול עתיק, מושרש וגם מנורמל. לבד, לא נוכל לנצח אותן.

הכותבת היא שורדת זנות מ"קול שורדות הזנות בישראל"