"ידעתי שאסור לי לוותר"

סיפור אמיתי על התמודדות של בחורה צעירה עם מחלת הסרטן

23 ביולי 2008

88 שיתופים | 132 צפיות

לסיפור שלי אפשר לקרוא "נלחמתי בסרטן וניצחתי", ולי אתם יכולים לקרוא "הלוחמת". שמי נועם (שם בדוי), אני בת 26, רווקה תל אביבית טיפוסית, עד לא מזמן עם קריירה מצליחה בהייטק וחיים מלאי בילויים ופעילויות.

לפני קצת יותר משנה התחילו לי כאבים בפרקי הרגליים. לא התייחסתי לכך ברצינות והעדפתי לחשוב שמדובר בכאבים שמקורם בספורט (באותה תקופה עסקתי באומנויות לחימה, רכיבה וצלילה). באותו זמן חיי היו עמוסים מאוד גם מבחינת עבודה ולימודים וגם מבחינה רגשית – בדיוק נפרדתי מחבר אחרי שהיינו שלוש שנים ביחד. התעלמתי מהכאבים, המשכתי לנהל אורח חיים רגיל וניסיתי לשדר לסביבה שהכל כשורה, אבל בעצם הכל היה ממש לא בסדר.

היום שבו השתנו חיי

בערב סילבסטר 2006, היום שבו החבר שלי ואני היינו אמורים לחגוג שלוש שנים ביחד, הלכתי למסיבה, רקדתי וחגגתי, למרות הכאבים ברגליים והעצב בגלל הפרידה. לקחתי משככי כאבים חזקים והתעלמתי מהכאב כדי להוכיח לעצמי שאני בסדר, אבל למחרת בבוקר לא הצלחתי לקום מהמיטה. הרגליים פשוט לא נשאו אותי וכמעט נפלתי במקלחת.

למרות שלאורך השנים הייתי אדם מאוד עצמאי ותמיד השתדלתי לא לבקש לעזרה, הפעם התקשרתי להוריי וביקשתי מהם לעזוב הכל ולבוא. מהתגובה של הגוף הבנתי שמשהו אצלי מאוד לא בסדר. הוריי לקחו אותי לאורתופד, אבל הוא אמר שזו לא בעיה בתחום שלו והפנה אותי לראומטולוג. התגלה שיש לי דלקת פרקים ראומטית, שהיא בעצם סימפטום של מחלה אחרת, שאז עוד לא היה ברור מה היא.

באותה תקופה הרגשתי רע מאוד. השיער שלי נשר, רזיתי מאוד ובלילות הייתי מתעוררת מכוסה בזיעה קרה. מכיוון שלכל אחד מהסימפטומים היה הסבר מבחינתי (שמפו לא מתאים שגורם לנשירה ושילוב של תזונה לא נכונה וספורט שהוביל לירידה במשקל), הייתי בטוחה שאני בריאה. התעקשתי להמשיך בחיי כרגיל – עבודה, לימודים ובילויים – אבל תוך כדי כך המשכתי בתהליך הבירור, שארך כחצי שנה.

אחרי ששלוש ביופסיות בשיטות שונות לא הצליחו להביא תוצאה ודאית, לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לניתוח. בניתוח עשו לי ביופסיה מסובכת בהרדמה מלאה ובעצם נכנסו לי לתוך החזה מצד שמאל (עד היום יש לי ארבע צלקות גדולות, אבל אזור המחשוף נקי) כדי להוציא דגימה גדולה מבלוטות הלימפה. את התוצאות קיבלתי אחרי כשבוע וחצי והן היו חד משמעיות: גילו לי לימפומה מסוג הודג'קינס, שזהו בעצם סוג די נדיר של סרטן. הרופאים ניסו לעודד אותי ואמרו שאחוזי ההחלמה מהמחלה גבוהים ושיש לי סיכוי טוב, אבל אני הייתי עסוקה בהתמודדות עם השוק שנפל עליי.

אני בטיפול פסיכולוגי, אני רואה בכך סימן לחוזק ולא לחולשה. <br />אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/845/44845/1.jpg?1216847740" /> </p>
<div>אני בטיפול פסיכולוגי, אני רואה בכך סימן לחוזק ולא לחולשה. <br />אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank</div>
</p></div>
<h2>שוק נוסף</h2>
<p>עד לניתוח ולאישור הסופי של המחלה חייתי חיים פעילים ונורמליים לגמרי. המשכתי ללמוד, לבלות ולעבוד, ומעט מאוד אנשים ידעו מה עובר עליי. אז גם פגשתי את החבר הנוכחי שלי, והשלב שבו הייתי צריכה לגלות לו על המחלה היה מאוד קשה עבורי. כשנכנסתי לניתוח יצאנו רק חודש וידעתי שיש אפשרות שהוא לא ירצה להיכנס איתי ל"הרפתקה" הזו, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שאנחנו ביחד בכל מה שקורה, ובערב לפני הניתוח סידרו לו מזרן בחדר שלי והוא ישן לידי על הרצפה. </p>
<p>ההחלמה מהניתוח הייתה מאוד קשה, אף יותר מטיפולי הכימותרפיה שעברתי בהמשך. שכבתי שבוע במיטה בלי לזוז עם צינור ניקוז תקוע בחזה, ואחר כך התחילו לעשות לי פיזיותרפיה לנשימה. אחרי שהתברר מעל לכל ספק שמדובר בהודג'קינס התחיל שלב ה-Staging, כלומר קביעת השלב שבו המחלה נמצאת. כאן חיכה לי שוק נוסף, אולי הרציני ביותר שחטפתי בחיי. למרות ההערכות התברר שהמחלה נמצאת בשלב 4, שהוא הגבוה ביותר, ושהיא הספיקה גם לפרוץ מבלוטות הלימפה אל הריאה. הרגשתי שעולמי חרב, אבל ידעתי שאסור לי לוותר. הרופאים מצדם הבהירו שאין מה לחכות ושחייבים להתחיל עם כימותרפיה באופן מיידי.</p>
<p>לפני תחילת הכימותרפיה עלה נושא שימור הביציות, ולאחר התייעצות עם מומחים בוצעה שאיבת ביציות והפריה. בסך הכל שאבו ממני שמונה ביציות – ארבע מתוכן הופרו בזרעו של החבר שלי (בהסכמתו ולאחר חתימת חוזה אצל עו"ד) וארבע הופרו בזרע של תורם זר. בדיעבד התברר שהארבע שהופרו מתורם זר לא התפתחו לעוברים, וכיום ארבעת העוברים של החבר שלי ושלי שמורים בהקפאה. </p>
<p>ההחלטה להקפיא דווקא עוברים ולא ביציות התקבלה אחרי שהוסבר לי שהקפאת עוברים עוברת טוב יותר את שלב ההחזרה לרחם מאשר הקפאת ביציות לא מופרות. לאחר השלמת תהליך זה התחלתי לקבל זריקות להרדמת השחלות כדי להגן עליהן מהשפעת הטיפולים הכימותרפיים. הזריקות האלו "מכבות" את המיניות ויוצרות מצב של מנופאוזה הכולל גלי חום ומצבי רוח משתנים. עכשיו, כשאני מסיימת את הטיפול, השחלות אמורות להתאושש, ותוך חודשיים אני אמורה לקבל שוב מחזור.</p>
<p></p>
<div class=

הרופאים הבהירו שאין מה לחכות ושחייבים להתחיל עם כימותרפיה באופן מיידי.<br />אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/846/44846/2.jpg?1216847872" /> </p>
<div>הרופאים הבהירו שאין מה לחכות ושחייבים להתחיל עם כימותרפיה באופן מיידי.<br />אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank</div>
</p></div>
<h2>ההתמודדות</h2>
<p>טיפולי הכימותרפיה היו מאוד קשים, אבל לאורך כל הדרך ידעתי שלא משנה מה יקרה – אני לא מרימה ידיים. שיניתי את כל אורח החיים שלי וכיום אני עושה הרבה יוגה, אוכלת נכון ומשתדלת להקשיב לגוף. כחלק מהמלחמה הכוללת בסרטן החלטתי לקבל גם טיפולים ברפואה אלטרנטיבית – דיקור סיני, פורמולות צמחים שרקחה עבורי רופאה אונקולוגית שמתמחה ברפואה סינית, ניקוי רעלים מהגוף בשיטת "אן ויגמור" וארומתרפיה. </p>
<p>קיבלתי השראה גם מספרה של סוזנה מרקוס, אישה שחלתה בסרטן השד ונאמר לה שיש לה רק עוד חצי שנה לחיות, אך למרות זאת היא הצליחה לרפא את עצמה והיום היא בריאה כבר למעלה מ-10 שנים. </p>
<p>אחד האפקטים הקשים ביותר של טיפולי הכימותרפיה הוא איבוד השיער. אמנם לתופעה עצמה אין שום השפעה בריאותית, אך איבוד השיער משפיע מאוד על הדימוי העצמי. פעם אהבתי את הגוף שלי, הייתי פעילה מבחינה מינית וחשבתי שאני מושכת. לפני שחליתי היה לי שיער מדהים ומעצבי שיער היו עוצרים אותי ברחוב ומבקשים ממני להשתתף בתצוגות, ולכן נשירת השיער דיכאה אותי מאוד. השיער החל לנשור עוד לפני הכימותרפיה וקיצרתי אותו בשלבים, עד שבתספורת הקצוצה האחרונה (עוד לפני הקרחנינט, ואפילו לא קיבלתי על כך כסף) הספר לא הצליח לעשות כלום כי כל השיער נשאר לו בידיים. </p>
<p>סיפרתי על זה לאחת החברות הבודדות שידעו מה קורה, ואז לבשנו חצאיות וחולצות עם שרוולים ארוכים ונסענו לבני ברק לחפש לי פאה. בחרתי בפאה עם פוני כדי להסתיר את קו החיבור במצח, והיא גרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. חבשתי אותה עד לא מזמן ואני עדיין חובשת אותה כשאני הולכת לאוניברסיטה למשל, כי לא תמיד מתחשק לי שישאלו אותי שאלות. כיום השיער שלי חוזר לצמוח ואני ממש מקווה שהוא יהיה מבריק ובריא כמו פעם. על בעיות הדימוי העצמי ודימוי הגוף עבדתי עם אחות מיוחדת של האגודה למלחמה בסרטן ועכשיו אני נמצאת גם בטיפול פסיכולוגי, ואני רואה בכך סימן לחוזק ולא לחולשה.</p>
<p></p>
<div class=

אני מנסה להבין מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה שהחיים שלי ייראו.<br />אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/847/44847/3.jpg?1216847970" /> </p>
<div>אני מנסה להבין מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה שהחיים שלי ייראו.<br />אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank</div>
</p></div>
<h2>התחלה מחדש</h2>
<p>נכון לעכשיו אני בתקופת "אחרי הצבא" בחיים שלי – אני מנסה להבין מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה שהחיים שלי ייראו. למזלי, כשהתקבלתי לעבודה קיבלתי ביטוח מנהלים ועכשיו לי ביטוח בריאות פרטי, כך שאין לי דאגות של משכורת ומחיה. אמנם מגיעה לי קצבת נכות מהמדינה לתקופה מסוימת, אבל כדי לקבל אותה אני צריכה לעבור ועדות רפואיות וטרטורים וגם הסכום לא ממש מספיק, ולכן אני ממליצה לכולן לדאוג לנושאים האלה כשאנחנו עוד צעירות ובריאות. </p>
<p>כבר חצי שנה אני ב"חופש" מהעבודה, למרות שאני עדיין רשומה כעובדת החברה. התברר לי שיש חוק שקובע שאפשר להתפטר מהעבודה בגלל מחלה ולקבל בכל זאת פיצויי פיטורים, ואני בוחנת את האפשרות. </p>
<div class=

לכתבות נוספות בנושא סרטן

נלחמים בסרטן צוואר הרחם»

אבחון סרטן צוואר הרחם»

סרטן השד»

סרטן העור»

אני עוד לא יודעת אם אחזור בעתיד להייטק, אבל גם אם כן, זה יהיה ממקום אחר לגמרי. עולם ההייטק הוא גברי וכוחני וחייבים להיות בו כל הזמן בשליטה, וזה בעצם אחד הדברים שלמדתי בזמן המחלה – מותר להראות חולשה ומותר לבקש עזרה. עד שחליתי הייתי חדורת מוטיבציה ואמביציה בעבודה, לבשתי תמיד בגדים אלגנטיים שחורים והתאפרתי באופן קפדני. היום אני מנסה לשלב במלתחה שלי גם בגדים צבעוניים ואני לא מכריחה את עצמי לצאת מהבית מאופרת.

מבחינת היחסים עם החבר אני אופטימית. הקשר בינינו התחזק בזמן המחלה, למרות הקשיים הרבים שהוערמו על הזוגיות. כל חולה סרטן בוחר להתמודד בצורה אחרת עם נושא הסקס, ואני בחרתי להניח אותו בצד כרגע כדי להתרכז בהחלמה. בן זוגי קיבל את ההחלטה בהבנה, כמו שאני מקבלת את זה שהוא רואה סרטי פורנו, כי אין בהם למעשה שום איום עליי או על הזוגיות שלנו.

דבר נוסף שלמדתי מהמחלה הוא להימנע מטעויות שעשיתי במערכות יחסים קודמות, ובעיקר לדבר על מה שכואב. בעבר נהגתי לאגור את מה שכואב ומציק וכלפי חוץ שידרתי שהכל בסדר, אבל היום אני מבינה שהנפש היא כמו פח זבל שחייבים לרוקן, וכיום אני מרוקנת אותה לעיתים תכופות. החבר שלי ואני מדברים על הכל, כולל חתונה, ולמרות שדיברנו על חתונה כבר שבועיים אחרי שהכרנו – כיום אנחנו מדברים על הנושא יותר ברצינות, במיוחד לאור העובדה שיש לנו כבר ארבעה ילדים "בתנור"…

אנחנו שוקלים את האפשרות לחיות כמה שנים בחו"ל בגלל הקריירה שלו, וגם אני אישית חושבת שכל אחת חייבת לעצמה כמה שנים של מגורים בחו"ל כדי לפתוח את העיניים ולחוות סגנון חיים ותרבות אחרת.

השיעור העיקרי שלמדתי מהסרטן, מלבד זה שאסור לוותר אף פעם, הוא שצריך לחיות את הכאן והעכשיו. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר ולכן חייבים למצות כל רגע עד תום.

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

בריאות

"ידעתי שאסור לי לוותר"

היום שבו השתנו חיי

לכתבות נוספות בנושא סרטן

ערוצי תוכן

מיוחדים

שירות לקוחות

יובל סיגלר תקשורת בע״מ