ידיים מדברות

הגוף צופן חידות רבות. בעשורים האחרונים הפסיכולוגיה המערבית, לצד תפיסות פילוסופיות שונות, מבינה כי הגוף הוא מקום משכנה של הנפש. למרות זאת, קיים קושי רב בהעשרת העשייה הקלינית ביישומים גופניים. הטכניקה המרכזית בעבודה הקלינית של הפסיכולוגיה המערבית הייתה ונותרה כבר יותר ממאה שנים טכניקה של דיבור.

אולם, השפה המילולית, עם כל העומק שבה, מתגלה לעתים במערומיה כאשר פוגשים תהליכים בלתי מילוליים המגולמים בגוף. יש לפתח אפוא ערוצי תקשורת חדשים כדי לחלץ סיפור שהגוף מספר בשפה שאין לה מילים.

היכרות עם הפסיכותרפיה ההוליסטית

למעלה מעשור יש לי הזכות לחיות ולפעול בשדה המרתק של הפסיכותרפיה ההוליסטית (הגופנית, ההתייחסותית והטרנספרסונלית). פעם אחר פעם אני נחשף לסיפורים אנושיים אשר מראים כיצד הפסיכותרפיה ההוליסטית מולידה תהליכי החלמה ולחלופין מחוללת תהליכים פתולוגיים ולהשפיע עליהם.

המטפל בתחום חופשי לעשות שימוש במגע, בדמיון תנועה ובהתבוננות בחוויות גופניות לצד עבודה מילולית. הצלילה המרגשת לעומקים מולידה סיפור המפגיש את האדם עם עולמו הפנימי המוכר והנסתר כאחד. יש בעבודה פסיכותרפויטית זו כדי לסייע בקידום תהליכי התפתחות פסיכולוגיים ובשיפור איכות החיים של האדם.

הידיים מבקשות לשבות

"הידיים כואבות לי. הן קשות ומתוחות וקשה לי להניע אותן ללא ייסורים", התלוננה ורד כששאלתי אותה מה מביא אותה אליי לטיפול. כאבי השרירים של ורד נמשכו חודשים רבים בטרם הגיעה לטיפול בפסיכותרפיה גופנית. באבחונו קבע רופא המשפחה כי מדובר ב"כאבי שרירים הנובעים מטונוס גבוה" ורשם לה משככי כאבים ופיזיותרפיה. ורד לא הייתה מוכנה לצרוך משככי כאבים על בסיס קבוע. הכאבים היו חזקים מאוד וטיפולי הפיזיותרפיה עזרו למשך שעות מספר או לימים בודדים בלבד.

"התמקדי בהן", ביקשתי, "והקשיבי למה שהן מבקשות לומר". כאשר אנחנו מבקשים מהגוף לומר את דברו, בתחילה זה נראה בלתי אפשרי ואולי אפילו מביך, אך כשמפנים את תשומת הלב פנימה מבינים שלגוף יש חוכמה משלו ושאפשר ליצור אתה קשר. "הידיים אומרות שהן משותקות. הן אינן רוצות לעשות כלום", השיבה ורד."מה משתק את הידיים? מה הן אינן רוצות לעשות?", שאלתי וביקשתי מהידיים לענות. "נמאס להן, הן רוצות לשבות, הן אינן רוצות לעשות עוד את אותן פעולות שגרתיות. הן חשות כאילו איבדו את הרצון שלהן. גם אם יש להן רצון כלשהו, הכאב מיד חוסם אותן".

כל אדם מעניק את המשמעויות הרגשיות הפרטיות שלו לגופו. יש ביטויים רבים בשפת היומיום אשר עושים שימוש בדימוי הידיים כדרך להמשגת מצבים רגשיים: "אל ירפו ידיך" – כלומר, הישאר חזק ואל תתייאש; "ביד חזקה ובזרוע נטויה" -כביטוי לאומץ ולנחישות; "קפץ את ידיו" – כביטוי לקמצנות; "מגע אימהי ורך" – כביטוי של ידיים אוהבות וחמות ועוד ועוד. ידיה של ורד דיברו גם הן בשפה של תחושות באמצעות הכאב. מטרתי הייתה לברר מה הן רוצות לומר במילים.

"הידיים רוצות לשבות, הן כאילו איבדו את הרצון שלהן". אילוסטרציה: ingimage

ויתור על השאיפות

בטיפול אנחנו בודקים את המצב הנפשי והמצב הגופני של המטופל ואת האינטראקציה ביניהם. הסיפור של ורד משקף אינטראקציה זו באופן מרתק, משום שידיה, שרצו מצד אחד ליצור דברים חדשים, הביעו מצד אחר התנגדות לכך. הרצון והתשוקה הפנימית ליצירה נכלאו בתוך ידיה. היו לכך סיבות רבות, בעיקר כאלה הנוגעות להערכה העצמית שלה ולנטייתה להרס עצמי. אמונותיה הפנימיות, שהיו חזקות ביותר, אמרו: "לא מגיע לי לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות, המשפחה לא תקבל את הרצונות שלי, יש דברים חשובים יותר לעשות בשעות הפנאי (בייחוד כאלה הקשורים למשפחה) מאשר לעשות את מה שאני רוצה".

כאשר הגורמים עולים אל פני השטח אפשר להתחיל לטפל בהם. עמוק בפנים חוותה ורד חוסר אמון בעצמה והתנהלה בעולם על בסיס הנחת יסוד ישנה האומרת כי לא מגיע לה לעשות את מה שהיא באמת רוצה, משום שהאנשים שסביבה חשובים הרבה יותר ממנה. זו הייתה אמונה חזקה אשר הושרשה בה מילדותה, בעיקר כשראתה מול עיניה את אמה הסובלת והמרירה שלא הגשימה את עצמה ושפעלה מתוך דחף של הישרדות. זו הייתה הנקודה שבה נזכרה ורד שבילדותה הבטיחה לעצמה שלא תהיה כמו אמה. והנה, במרוצת החיים נאלצה ורד לוותר על ערכיה ועל שאיפותיה.

הפשרות נערמו זו על גבי זו, עד שהגוף כבר לא יכול היה להן יותר. בנקודה זו שבנו יחד אל הגוף ואל רצונותיו. אט אט החלה ורד לבטא את התסכולים שלה בחדר הטיפולים באמצעות ציור ותנועה. לעתים היא עשתה את שתי הפעולות גם יחד וציירה בידיים. משם החלה לבטא את רצונותיה ותשוקותיה, שעתה הפכו לגלויים גם לעולם. היא הגשימה חלום ילדות ונרשמה לחוג ציור.

הקשר של ורד עם גופה הלך והתחזק והיא הצליחה לשלוט בכאבים באמצעות הקשבה לתחושות הגוף, לעצמה. תרגילי התמקדות בכאב והבנת המשמעות הרגשית שלו עזרו לה להפחית את הסבל הגופני מחד גיסא, ולמצוא כיוונים יצירתיים לבטא את עצמה כפי שבאמת רצתה מאידך גיסא.

במהלך הטיפול, כאשר נתנו לתנועות הידיים הבלתי רצוניות לדבר ופענחנו את משמעותן, בנינו ורד ואני גשר אל עולמה הפנימי. כאב הידיים הפך לסמן עבור ורד. בכל פעם שהן החלו לכאוב הייתה זו הזדמנות עבורה להביט פנימה ולבדוק את הפער שבין רצונותיה האותנטיים למה שהיא עושה מתוך זיוף האמת הפנימית שלה. כאשר הידיים של ורד קיבלו את מבוקשן, הן כבר לא היו צריכות לכאוב, וכאביה הלכו ונעלמו.

כאשר הדחפים מדוכאים בילדות התחושות בידיים משנות צורה. אילוסטרציה: ingimage

הידיים זוכרות

על פי הפסיכיאטר האמריקאי אלכסנדר לוון (Lowen), אשר ביסס את הפסיכותרפיה הגופנית בעשורים האחרונים, הידיים הן הגשר בין האדם לעולם. הוא הסביר שכאשר הדחפים האותנטיים מדוכאים בילדות על ידי הדמויות המטפלות (באופן מפורש או מרומז), הילד לומד לעצור את דחפיו הפנימיים ולכלוא אותם בתוכו. אט אט התחושות האותנטיות, בגופו בכלל ובידיו בפרט, משנות צורה כדי להתאים עצמן לציפיות הסביבתיות המשודרות אליו. דיכוי הדחפים עלול לרפות את ידיו ולגרום לו לוותר על צרכים ראשוניים (חיבוק, למשל), פעם אחר פעם.

לחילופין, הוא יכול להפוך למעשי מאוד ולאמץ את ידיו יתר על המידה כדי שיראו אותו, אם לא יזכה בתשומת הלב הנחוצה לו. תהיה אשר תהיה התגובה הסביבתית – מיטיבה או מדכאת – הידיים (וגם איברי הגוף האחרים) ישמרו את אותם הזיכרונות ויספרו בזמן הווה את סיפורן האישי.

אחת ממטרות הטיפול היא להתחקות אחר האימפולסים הטבעיים באותם האזורים בגוף שכנראה אוצרים בתוכם סיפור ולאפשר להם להתבטא במרחב בטוח ומכיל. הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט (Winnicott) אמר פעם כי לתנועות הגופניות הספונטניות, הבלתי רצוניות, יש זיקה אל העצמי האמיתי השוכן מתחת למסכות החברתיות שאנחנו עוטים על עצמנו. הקשבה לגוף, שמדבר בשפה לא מילולית, עשויה להגביר את הקשר של האדם אל עצמו ולפתוח (במסגרת טיפול) ערוצי תקשורת נוספים בעלי ערך תרפויטי משמעותי.