כמו "האח הגדול", רק יותר גרוע: טקס המשואות הפך לריאליטי פח
כמו בכל תוכנית ריאליטי, להפקה יש את המועמדים המועדפים עליה. גם כשזה מגיע למשפחת השכול, נדמה שמישהו במשרד של מירי רגב עשה גוגל זריז כדי לוודא מי לא טינף, לא גידף ולא עמד עם שלטים מחוץ לקניון עזריאלי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק | דורין אליהו בטור אישי לקראת יום העצמאות
ראשית אפתח בווידוי, לא נולדתי חמוצה במקור. בימים כתיקונם לא הייתי "עוכרת" ועד לפני עשור בסך הכל מאוד אהבתי את רה״מ (שכבר מכהן בתפקיד רוב שנות חיי ואני בת שלושים, רק אומרת). עד היום אני עורגת לזיכרון הדמוקרטי האחרון שלי, אי שם בצבא כשתחבתי פתק "מחל" למעטפה לבנה עם סמלי המדינה שאני כל כך אוהבת. ככה, כמו ההורים שלי וכן, כמו ההורים שלהם. הייתה עוד פעם אחת למען האמת, כשחשבתי ש-v15 זו תנועה של שמאלנים משועממים שרוצים להשמיד את המדינה לפני שהם בורחים לברלין ולמעדנים המוזלים שלהם. אז לפני שתשלחו אליי את ינון מגל שכבר ימצא מה להגיד על מידת החזייה הלא מאוד מרשימה שלי – הייתי שם. ינקתי את הקונספציה, הדיכוי ומה שעשו לנו האשכנזים המפ"אינקים לפני חמישים ומשהו שנה. ואנחנו נעשה להם דווקא! נשמע לכן מוכר?
>> רותם סלע: "זו הממשלה הכי נוראית שהייתה פה"
כאמור, לא נולדתי מנותקת וכמו חוזה דרקוני לחברת כבלים, לא היה פשוט לצאת מהדיל. אבל התנתקתי, זזתי, בגדתי. התנתקתי מבחירה לפני עשור ותתפלאו, יום העצמאות הוא עדיין החג האהוב עליי. אני כמהה לרגע הזה שבין שבר לאיחוי, בין האנחה שאחרי תפילת היזכור והקריאה הנרגשת עם המבטא של יולי אדלשטיין להתחיל להרים את הדגלים והלפידים. עכשיו נוסף גם רובד של געגוע לזיכרון ילדות מתוק, לקריאת ההגדה המודרנית על מדינה קטנה עם סיכויים לא משהו – שהולכת ונגרסת באלימות מיומנת וממוסדת שרק לפני שבוע חוויתי על בשרי בהפגנה לשחרור 132 חטופים.
חתרני, אני יודעת. ועדיין, המטס מרגש אותי, התס״חים הצבאיים גורמים ללב שלי לפזז בקצב של שמאל-ימין-שמאל, הדגלים שמתנוססים ברוח הירושלמית מפיחים בי תקווה ואהבה למקום המטורלל, הדפוק והכל כך מייאש הזה. ובהתאם, כבר שבעה חודשים שקשה לצלול לתהום האסקפיזם מבלי להתנגש בתחתית מדי פעם. אפילו מצעדי הגאווה וטקסי הפרסים ואירועי התרבות לקחו צעד אחורה – ולא מדובר בתקדים. לפני חמישים שנה הייתה לנו הנהגה שהבינה שיש חגיגות שמוטב להצניע, שיש פצעים שעדיין מדממים. שיש אחריות שצריך לקחת, שגם למתינות ושימוש סביר בטאקט זה כוח. ושזה לא טריוויאלי לחגוג עצמאות כשרק לפני כמה חודשים היא נקרעה מאיתנו.
מירי רגב מכלה את זמנה וגם 13 וחצי מיליון מהגירעון, רק כדי לנעוץ מספר בלתי מבוטל של משואות בפרות הכי קדושות ולהכין מהן קבבים. הרי עם כל הכבוד לשכול ול-132 חטופים – תאוות הבשרים הלאומנית חשובה מכל
אבל בסבנטיז מנהיגים ידעו להודות כשהם יצאו לא סבבה ואפילו להתפטר. היום אמנם, הומואים יכולים ליהנות משליש משואה כל עוד הם מתקרנפים בנחת (כן עברי לידר, אני מדברת עליך). רק שלא יחשבו בטעות שמגיע להם להתחתן פה. וזה כל כך מרתיח שאפילו אין לי מספיק זמן או עצבים להתעצבן על זה ששוב לא מצאו זמרת מספיק טובה לחלוק את המעמד הדי מפוקפק הזה. בכל זאת, קרן פלס הולכת לקפלן, זה לא מתאים. אפילו יו"ר הכנסת שאמור להנחות את הטקס יושב בפינה בשקט, לא שהוא יחסר לי או משהו, כן? אבל אני רק רומזת שלא בטוח שהסמוטריצ׳ים מתים על התא המשפחתי שלו.
>> דנה אינטרנשיונל קוראת לעברי לידר: "אל תדליק משואה"
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. ומירי רגב, שבכלל אמורה לדאוג לענייני תחבורה או משהו, מכלה את זמנה וגם 13 וחצי מיליון מהגירעון שלנו, רק כדי לנעוץ מספר בלתי מבוטל של משואות בפרות הכי קדושות שלנו ולהכין מהן קבבים. הרי עם כל הכבוד לשכול ול-132 חטופים שאין להם מה לחגוג, בטח לא עצמאות או אוטונומיה – תאוות הבשרים הלאומנית והילול המנהיג שכלל לא אמור לנאום בטקס הזה, חשובה מכל.
בכל זמן אחר אנחנו מצליחות לבלוע את הסמוחטה הסמיכה הזו, אבל אין דרך עדינה לומר: המצב חרבנה והכבוד מפוקפק. עד כדי כך שהיינו צריכים לייבא את נת׳ניאל בוזוליץ׳ מאוסטרליה, כשאפילו את המילה "שקשוקה" הוא עדיין לא מצליח להגות כמו ילד מתלהב מתגלית. כלומר, תודה על ההסברה והריבועים אבל בואו, זה בסך הכל בחור עם פטיש לישראליות שיצא משליטה, אוקיי? כמו בכל תוכנית ריאליטי, להפקה יש את המועמדים המועדפים עליה וגם כשזה מגיע למשפחת השכול, נדמה שמישהו במשרד של רגב עשה גוגל זריז כדי לוודא מי לא טינף, לא גידף ולא עמד עם שלטים מחוץ לקניון עזריאלי. מי היטיב להגיד תודה לשרה ומנגד, מי ישב באולפנים ודרש תשובות. או לכל הפחות התנצלות כנה עם דמעה מעושה.
כאילו באמת, בשלב זה מרגיש שמחלקים פה משואות כמו שאופרה ווינפרי מחלקת מפתחות של פיאט מתחת לכיסא. אז לא פלא שאייל גולן נעלב שהשאירו אותו בחוץ כשבפועל, כל מה שצריך זה דופק ודעות שעדיף שנשמור לעצמנו. עד כדי כך נפרמנו לגורמים ש-12 משואות, כמחווה ל-12 השבטים כבר לא מספיקים לנו.
אנחנו לא צריכות את הריאליטי הזה. אנחנו רוצות ספריי שלג שנדבק לשיער וישראלים שמוכנים להשהות את הכעס אחד על השני לפחות ל-24 שעות. אני רוצה לנסוע לרוק עצמאות ושיובל מנדלסון יצרח שהכל מסריח מניו יורק ועד רפיח, ושהכי עצוב זה שהבן שאני מחבבת לא הולך לנשק אותי. ושמטוסי הקרב שמרחפים מעל הדירה הקטנה שלי יעשו לב בשמיים במקום לשנע חיילים פצועים או להפיל טילים על עזה. אני רוצה את חידון התנ״ך עם החיילות מלהקת חיל החינוך שמתאפרות לא להיט ולהבטיח לעצמי שביום העצמאות הבא אני אלך למסיבה הכי שווה באמת. ואני מבינה שהשנה זה לא יקרה וזה בסדר. אבל לכל הפחות, אני רוצה להביט בראש הממשלה שלי ולחשוב שהוא ממש אחלה ושלא משנה מה יקרה, הוא תמיד ידאג לי ובעיקר, לתפארת מדינת ישראל.