טינקרבל בבית לוינשטיין

בכל שכונה אפשר למצוא את "הילדה הרעה" ואת "הילדה הטובה", ושתיהן מפורסמות במחוזותיהן ומדוברות בכל בית, בעיקר בשעות ארוחת הערב: "הלוואי והיית קצת דומה ל…" או "שחס וחלילה לא תצאי לי כמו…" – שתי דוגמאות קוטביות, חיות ובועטות.נפגשתי עם מי שהייתה הילדה הכי טובה של נס ציונה לדורותיה, הנסיכה המוכתרת. קוראים לה טל פדרמן, אך בעיניי היא הצטיירה כטינקרבל בכבודה ובעצמה. היא הייתה ילדה יפה, בלונדינית וממושמעת, עם חדר משלה בצבעי ורוד ולבן, שגדלה בבית שנוהל ביד רמה על ידי אימא מורה ואבא סמנכ"ל מכובד של חברה לבנייה.

ילדות מושלמת

לבית היו עשרת הדיברות משלו: אצלנו אין קעקועים, אסור לעשן, אין לרכוב על אופנוע, גם לא של חבר, אסור לחזור מבילוי אחרי חצות, אין נזם באף, אין היריון לפני חתונה, אין תופים ועוד ועוד. חוקים לא היו חסרים. בבית הזה ניגנו על פסנתר, רקדו בלט, התנהגו בנימוס והצטיינו בלימודים, כי תעודות והישגים הם מעל הכל. בית שהשכל שבו היה כל כך מפותח ומכובד עד שלא נשאר כמעט מקום ללב ולרוח.

לטינקרבל הייתה ילדות יפה כמו באגדות, ובכל זאת, לפעמים הייתה מרחפת מעליה איזו עננה, תחושת סכנה לא מזוהה שחמקה בשקט לחדרה דרך החלון. לדבריה, היא הייתה מתייחסת בביטול לתחושות הללו וממשיכה הלאה. תוך שהיא מספרת לי על ילדותה נזכרתי בסיפורי האגדה הקסומים מילדותי וחיכיתי במתח לקאצ' של הסיפור, למשהו שיקפוץ עלינו מתוך העלילה המושלמת הזאת.

ילדות יפה כמו באגדות

ירדה מהכרכרה

טינקרבל דילגה בקלילות על כל משוכות ילדותה ונערותה, וההורים ניפחו את חזם בגאווה. הפרויקט שלהם לא אכזב. כמו כולנו הגיעה טינקרבל לצה"ל, ושם לראשונה בחייה, פגשה בני אדם בשר ודם עם כושר ביטוי מעט שונה משלה. היא הזדעזעה קשות למשמע הטבח הצבאי המבקש: "מותק, תביאי לכאן שלושה צלחות". טינקרבל התחילה להבין שיש פער בין הממלכה שבה גדלה לעולם שבחוץ. בשנות העשרים לחייה ירדה מן הכרכרה ועלתה לראשונה על אוטובוס בניסיון סקרן להתמזג עם מה שנקרא העם.

לאחר השחרור החליטה לנשום אוויר שונה ונסעה לחו"ל כדי ללמוד אדריכלות (לא לטיול חלילה, למי יש זמן?). בגיל 24 הכירה בסקוטלנד את בחיר לבה הישראלי וחזרה לארץ איתו ועם תעודת אדריכלית. שוב נכנס מבעד לחלונה משב רוח המאותת על סכנה, אך טינקרבל סגרה את החלון.

בגיל 25 הייתה טינקרבל-טל נשואה, ועבדה מבוקר עד לילה במשרד אדריכלים מצליח כולל שבתות. תוך פחות משלושה חודשים לאחר שילדה את בתה הבכורה, התייצבה שוב במשרד והכריזה: "לא בשבילי חופשת לידה". לאחר שנה ושמונה חודשים מהלידה הראשונה נולדה גם בתה השנייה. כשבועיים אחרי הלידה השנייה היא חטפה כאב ראש מטורף. זה היה שבץ מוחי.

מאם צעירה ונמרצת לנכה מוגבלת

"הרגשתי כאילו רכבת דוהרת בראשי ולא עוצרת בשום תחנה", כתבה טל בספרה "הכל בראש" (הוצאה עצמית): "תוך כדי כך הבחנתי בריצודים צבעוניים של צורות גיאומטריות שונות בחלל האוויר. מה קורה פה? מה אני מרגישה ולמה החומר משיעורי ההנדסה מרחף מול עיניי ועוד בצבעים? רוני בכתה בכי מר של תינוקת שרוצה לינוק, ובעודי מנסה להיענות לה התחלתי להבין את גודל הצרה הבלתי צפויה שהגיעה לפתחי – לא יכולתי לקום.

החלק המתפקד במוחי המשיך לתת פקודות – 'קומי, על הרגליים, עכשיו! זה לא הזמן לעצלנות, הילדה רעבה, קומי!', אבל יד ורגל שמאל לא נענו והגפיים הימניות הגיבו בכבדות גדולה. אין לתאר את הפחד והחרדה שאחזו בי. לפני חמש דקות הייתי אם צעירה ונמרצת והנה הפכתי בבת אחת לנכה. אינני יכולה להניע את עצמי, היד והרגל אינן נענות לי והילדה ממשיכה לצרוח. מה עושים?" כל הצד השמאלי בגוף של טל השתתק. בצד זה שולטת האונה הימנית של המוח, האחראית על תחושות, על טעמים, על צלילים, על צבעים ועל רגשות. זוהי האונה שקופחה ובגדול בחייה.

שבץ מוחי באמצע טיפול בשתי בנות קטנות

חוסר אונים והשפלה

ראיתם פעם נסיכה על כיסא גלגלים? טל התחילה תהליך שיקום קשה וארוך. שבועות הייתה נתונה בסכנת חיים בבית חולים ולאחר מכן שהתה כשנה בבית לוינשטיין. המצב הנפשי שלה הידרדר. היא הייתה מנותקת לחלוטין מחיי בנותיה התינוקות, מהבעל שעולמו התפרק ומההורים שלבם נחמץ. היא חוותה רגשות אשם, בדידות אינסופית וייאוש. הרופאים אמרו שלעולם לא תוכל שוב לצעוד על שתי רגליה. ימים ולילות היא בהתה בחלל ושאלה את עצמה איך הגיעה ממצב של כל כך הרבה שליטה לחוסר שליטה מוחלט.

לא יכולתי להניח מידי את ספרה. הקריאה הייתה חוויה מעצימה, מרגשת, מטלטלת ומלאת הומור שחור מהמילה הראשונה ועד האחרונה. זהו שיעור חיים של אישה אחת שזימנה לחייה את המפחיד מכל, שבץ מוחי ושיתוק, שאילצו אותה להתבונן אל תוך חייה. הספר מציג את הקונפליקט הגדול בין הרוח לחומר. הוא ממחיש את מה שקורה כשהחומר מקבל מעמד-על במשך חיים שלמים, ומראה כיצד אחרי התרסקות, נותרת רק הרוח שמחברת אותנו ללב.

כשישבתי מול טל בבית קפה תל אביבי שאלתי מיליון שאלות והיא ניסתה להכיל את האינטנסיביות הזו שניחתה עליה. מרגע לרגע הבנתי שיושבת מולי "נשמה מתנדבת" ענקית, שכדי לחבור לשליחותה עברה את התופת של שבץ מוחי. ראיתי אישה שהצליחה להדריך רבים הודות לרגישותה, לחוכמת לבה ולחמלתה וראיתי את משיכתה לרפא את הסדוק, השבור והכואב.

לא מובן מאליו

דיברנו על משפחתה ועל אהבתו ונאמנותו הבלתי מובנות מאליהן של בעלה. היא סיפרה לי על הסטטיסטיקה לפיה גברים רבים נוטשים את נשותיהן במצבים כאלה כי הם אינם יכולים להתמודד עם חוסר תפקודה של האישה, בעוד נשים רבות אינן משות ממיטת בעליהן. היא סיפרה על המהפך שעברו הוריה, על אמה האהובה שלא נעדרה יום אחד מבית הספר במשך 30 שנה, אך לא הרפתה ממנה לרגע (בינתיים, האם, שולמית, נפטרה לפני חצי שנה משבץ מוחי), על הבנות שלה, על השנה שנעדרה מחייהן וכמה קשה היה לחזור הביתה כשהבת שלך לא קוראת לך אימא.

טל עדיין ממשיכה במסע הפרטי שלה. הבנות שלה הן המורות הפרטיות שלה לשיעורי הלב והרגש. היא כבר יודעת שנסיכות יש רק באגדות, שילדות קטנות בשר ודם מלכלכות את הבגדים, צוחקות בקול גדול, בוכות ומורדות, ושבאסיפת הורים לא שומעים שהכל מושלם ושזור בנצנצים. כל יום היא לומדת איך להתחבר ללב ולתת קצת פחות חשיבות לראש. אין יותר חיים של שחור או לבן, אסור ומותר, צפון או דרום. אין קוטביות, יש גם וגם, יש דרך אמצע מיוחלת ויש איזון.

בימים אלו טל עובדת כמאמנת רפואית, שמלווה חולים בזמנים הכי קשים שלהם ומובילה אותם אל האופק, לעבר האור. היא פועלת מתוך תחושת שליחות. היא מרצה בכל רחבי הארץ וההרצאות שלה מבוקשות. עד היום יד שמאל מתכווצת לעתים. "השאירו לי למזכרת", אמרה. ביקשתי לאחוז בידה לרגע כדי להרגיש בעצמי את ההתכווצות. "את השארת את זה", אמרתי לה, וטינקרבל חייכה אליי מפויסת, מפוקחת ועוצמתית מאי פעם.

לאתר של טל