הצילו, הפייסבוק שלי הפך לגיהנום של טו מאץ' אינפורמיישן
עורכת מגזין "את" עדי עוז יודעת מי מחברות הפייסבוק שלה לא שכבה עם בעלה חצי שנה ולמי יש פטרת ציפורניים. בקבוצות הנשים הסודיות TMI הוא סחורה לוהטת וגורפת לייקים, אבל בזמן שאחרות שואבות מהשיתוף הזה עוצמה וכוח היא רק רוצה לצרוח על המסך שיסתמו
אני יודעת את צבע הסדינים של כל כך הרבה חברות פייסבוק שלא ראיתי מעולם. אני יודעת בדיוק מתי קרובת משפחה שלי הרגישה לחצים במפשעה. אני יודעת מה חברת פייסבוק אחרת שלי עשתה כשהתעוררה בבוקר וגילתה שבעלה תפס את השירותים לישיבה ארוכה (פיפי באמבטיה, כן כן). אני יודעת על חברת פייסבוק ששלחה את הילד שלה עם נורופן לגן כדי להסתיר את החום שהיה לו בבוקר. אני יודעת מי נמצאת בדיכאון אחרי לידה, אני יודעת מי שונאת את גיסתה עד כדי זיוף היעלמויות מהבית, אני יודעת למי יש ריח רע ברגליים. אני יודעת כל כך הרבה אינפורמציה פרטית, מסריחה ומטונפת של אנשים שאני לא יודעת איך הקול שלהם נשמע או איך הפרצוף שלהם נראה ובכל זאת, אני יודעת עליהם כל כך הרבה. הרבה יותר מידי.
עוד טורים של עדי עוז
השבוע בו ילדתי את בני וכמעט מתתי
תפסיקו לקרוא לילדים שלכן נסיכות ונסיכות. הם לא
מעניין שבעוד האבולוציה של האינסטגרם הובילה אותנו ליצירת פידים מבוססי אשליה – שם כולם יפים, מפולטרים ומהממים – האבולוציה של הפייסבוק הובילה אותנו אל הקבוצות הסגורות והסודיות, המקום אליו זורם ביב השופכין שהוא הרגשות, המחלות וההרגלים הרעים של כל חברות הקבוצה.
למה בעצם זה קורה? מחקרים הראו שמבחינה פיזיולגית חשיפה משחררת במוח דופמין שגורם לתחושת עונג הדומה לזו שנגרמת על ידי סקס או אוכל, ויש בה אלמנטים התמכרותיים. מחקרים גם הראו שתקשורת דיגטלית כתובה גורמת לאנשים לחשוף הרבה יותר ממה שהם נוהגים לחשוף בשיחות פנים אל פנים. מפה לשם שוטטות בפיד הפייסבוק שלי, וגם קצת בפיד הווטסאפ שלי, היא שחיה באוקיינוס של TMI. שילוב בין ישיבה על ספסל המלתחה לספת הפסיכולוג. המקום שבו כולם מאווררים, או ליתר דיוק מאווררות – רגליים, מפשעות, בתי שחי, כאבי לב וסימני מתיחה – כולם שם, גלויים, מחכים ללייק שיגאל אותם, שיעשה עליהם וי ויגיד לבעליהן שהן בסדר, שהן דפוקות כמו כולם, בעצם אפילו יותר. כי בשביל להיות כמו כולם יש את הפיד הכללי הגלוי לכול. בקבוצה הסגורה אנחנו טובות יותר והדפיקויות שלנו סוחטות משאר החברות גילויי תמיכה שעוזרים לנו להרגיש כמו פתית השלג הייחודי שהיינו רוצות לחשוב שהוא אנחנו.
מגלילה בקבוצות שלי נדמה שהשטיק הזה עובד טוב מאוד, שכל העולם מאוד מרוצה לשכשך בסחי האינטימי של העולם כולו, או ליתר דיוק – הקבוצה כולה. רק אני ועוד 300 או 37 אלף חברות. ומבין כל החברות נדמה שרק אני מתכווצת, מצטמררת, מזדעזעת עד עמקי נשמתי. רוצה לצעוק על כולן שיסתמו כבר. TMI! אני רוצה לצרוח להן. מה רע בגוגל? אני שואלת בקול רם מול המחשב את א' מגבעתיים, למה שאלת אותי עכשיו איך להתמודד עם פטרת ציפורניים? איך חוויית השיתוף הזו תרמה לך? אבל א' מגבעתיים לא שומעת את הצעקות שלי, היא מתפלשת בלייקים.
למיזנתרופיות שלי יש מחיר. רק לאחרונה נזרקתי מקבוצה סודית כי לא עמדתי בקריטריון השיתוף. חלק מהמשתפות בקבוצה קבלו שרק הן משתפות ושחלק מבנות הקבוצה רק "מקשיבות" ולא תורמות כלום ולכן מנהלת הקבוצה (שגם חיברה את חוקיה) עושה מעת לעת אקציה שבה מי שלא הייתה פעילה מספיק לטעמה נזרקת מהקבוצה. כלומר, בעולם החדש חשיפה היא לא רק אלמנט שנועד להעצים את מי שבוחר לעשות זאת, היא סחורה, ובשוק ה־TMI אני מפסידה ובגדול.
ההפסד הזה עוד צורם בהרבה כשאת עורכת עיתון נשים ומרגישה שאת לא מיישרת קו עם אחד מתנאי הנשיות של התקופה – לחשוף ולקבל בשמחה חשיפה של אחרות. אבל מה לעשות שאני מסתובבת בעולם עם מעט מאוד סקרנות לחיים של אחרים? כלומר, הם בהחלט מעניינים אותי כל עוד שומרים על הריחוק הישן והטוב בין אדם לאדם, כזה שלא מכניס זרים גמורים לתחתונים המסריחים אחד של השני?
להגנתי יאמר שיש בי גם מעט מאוד סבלנות לחיי שלי. את החברות הקרובות שיש לי אפשר לספור על חצי כף יד וגם איתן רוב השיחות יסתכמו ב"הכול סבבה" הגנרי. ביני ובין הבנזוג שיחות עדכון ה"מה קרה היום" הן לרוב המהומים עייפים שנגמרים אחרי חצי דקה ובתקופה הקצרה שבה הלכתי לפסיכולוגית הייתי בדרך כלל נלחצת נואשות מהעובדה שאני צריכה לספק אינפורמציה על חיי ורושמת לעצמי באובססיה נקודות מפתח כדי לספק את הסחורה. המסקנה הבלתי נמנעת היא שבתוכי פנימה אני סוחבת אישיות מורכבת כשל מילואימניק שעוד לא אכל וכל מה שממלא את חייו היא הידיעה שמתישהו מישהו יעשה על האש. אולי מישהי מכירה במקרה איזו קבוצה סודית לנשים בפייס שרק רוצות לטחון ולסתום?