דבר העורכת: עדי עוז יורדת לעם

צילום מתוך "משחקי הכס", Shutterstock
צילום מתוך "משחקי הכס", Shutterstock

הילד שלך נסיך? את מלכה? ובכן, צר לי לבשר לך מותק, תוארי המלוכה נשללו ממך ברגע שנולדת, ומאז את סתם אדם בינוני וסביר. עדי עוז יורדת לעם (פלוס ספוילר קטן ל"משחקי הכס")

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בפרויקט המרכזי שלנו החודש, תמצאו מחשבות מעניינות של נשים מוצלחות על הבעיה הכי גדולה של כולנו – הקושי לנהל את הזמן במציאות האינטנסיבית שבה אנחנו חיות. מטבע הדברים, נושא שעלה אצל רובן הוא ההתמודדות עם רגשות האשם ביחס לילדים. כל אימא עובדת מכירה היטב את הדילמה הזו שבין הרצון לספק לילדים דוגמה אישית כאישה שמגשימה את עצמה ומשקיעה בעצמה לבין הציפייה מעצמנו לבלות איתם כמה שיותר זמן. בעולם כל כך לחוץ האחד תמיד בא על חשבון השני, והאתגר הגדול שלנו הוא למצוא את המקום שבו אנחנו מרגישות טוב. את האמצע שנכון לנו.

אני לא יכולה להגיד שאני ממש שם, אבל נדמה לי שאני מתקרבת.

והסיבה שבגללה אני מצליחה להתקרב לשם היא שוויתרתי על היומרה להיות אימא טובה. אני מסתפקת בלהיות אימא בינונית וסבירה. זה נכון גם לילדים שלי: בשלב די מוקדם של הגידול שלהם הבנתי שאני לא הולכת להיכנע לטרנד החוגים בגיל שלוש, מסיבת יום הולדת מהגיהינום בגיל שנה ושיעורי אנגלית בכיתה א'. בניגוד מוחלט לאופי שלי ולחינוך שקיבלתי, קלטתי באיזשהו שלב שהדגש לא צריך להיות על מצוינות אלא על בינוניות. הבינוניות היא נחמתה של האם העובדת. היא עוזרת לך להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמך בכל פעם שהאימהות האחרות בגן מנסות לקבוע איתך פליי־דייט ואת נאלצת לבשר שגם היום הילד עם הבייביסיטר. אבל חשוב מכך – הבינוניות מייצרת ילדים טובים יותר.

כי מה האלטרנטיבה? לגדל "נסיך"? להשקיע את כל זמננו ב"נסיכה שלי"? ובכן, סלחו לי כל נשות המלוכה שמסתובבות פה סביבי, אבל בכל פעם שאתן קוראות בהתפעלות לילדים שלכם "איזה נסיך" ו"נסיכה מושלמת!", או מחמיאות זו לזו בפייסבוק בתואר "מלכה" – אני נתקפת בחילה קשה.

עם כל הכבוד, את הנסיכות והמלכות שלי אני צורכת מבית המלוכה הבריטי או במעלה מלך בווסטרוז. הראשונות מגיעות עם מלתחות מעוררות קנאה והאחרונות מגיעות עם דרקונים ואש פרא יעילים במיוחד (יש פה במרחב אי אלו אנשים שהייתי שולחת לספט הקדוש שיעלו בסערה השמימה באש הירוקה של סרסיי).

אם את לא מכירה באופן אישי את הדרקונים של חאליסי – את כנראה לא מלכה אמיתית אלא סתם אישה בינונית וסבירה שכמו כולנו ממהרת להגיע לגן לפני שהגננת תיתן בך את המבט. וגם הבן שלך אינו יורש עצר, הוא בסך הכל ילד חביב, מעצבן לפרקים, מתוק לרוב, שתמיד קם מוקדם מדי. זה הכל. כל ניסיון להאציל תכונות מלוכה לחיינו הבינונים נראה לי פתטי ובעיקר חסר כל בסיס מוסרי. כי המהות של מלוכה היא להיות מורם מעם. וכשאת מסתובבת בעולם בתחושה שאת וילדייך מורמים מעם, שאת טובה יותר משלל האזרחים שפשוט לא ניחנו (עדיין) בראייה מספיק טובה כדי לזהות שמלכה לפניהם – אז אין לך בעיה להידחף בתור או לחתוך בצומת, או לדבר בגסות, או לשבת בגינה ציבורית ולשיר קריוקי בקול ניחר כי ברור שכל הנתינים מסביב רק מחכים שתהרסי להם את השמיעה ואת השבת ברעש המחריד שהוא הקול שלך.

זה דבר מאוד ישראלי להרגיש כמו בן מלוכה. נדמה שכל החיים שלנו פה בנויים על תחושת אדנות, על "מגיע לנו", על "בנו בחרת" ו"עם סגולה" ו"זכותנו ההיסטורית" והיינו פה קודם ואף אחד לא רוצה לצאת פראייר.

ובכן, אני באמת מנסה לא להיות חלק מזה. אני שמחה לבשר שאני אינני עם וגם לא סגולה, שאין לי זכות היסטורית, אני לא "מלכה" אפילו לא "סופרגירל" וילדיי אינם נסיכים. הם ילדים בינוניים וסבירים, צאצאים של שושלת ארוכה של גברים ונשים בינוניים וסבירים. ורק כשבאמת אפנים את זה לעומק, רק אז אני וילדיי נהיה זכאים לתואר האצילי מכולם: להיות בן אדם (אלא אם בילית לילה שלם בתוך מדורה עם ביצת דרקון ויצאת ממנה בלי סימני שיזוף – אז, ורק אז ילד מתוק שלי, תוכל לקבל את התואר "נסיך". וגם זה רק אם חאליסי תאשר).