בחירות 2019: תערובת של אכזבה וגועל

עוד רגע בחירות, שוב. אירוע רב־משמעות והשלכות, ובכל זאת, כשאני מתיישבת לכתוב עליו אני מתמלאת מיאוס. הסיבוב הנוסף של הבחירות הביא לשיא את תחושת הקבס מהמערכת הפוליטית. תערובת של אכזבה וגועל מהשחיתות, הפלגנות, ההסתה, השקרים, הגזענות והשוביניזם שעוברים כחוט השני במערכת הפוליטית ונדמה שהם מתעצמים מרגע לרגע, מתארגים ומשתרגים סביבנו.

ממש לאחרונה, בתזמון שנדמה לא מקרי בכלל, נגמרה העונה השלישית של "סיפורה של שפחה". כמו פצע מגרד שלא מגליד הסדרה הזו מלווה בעקשנות מכאיבה כבר קצת יותר משנתיים של התרחשויות פוליטיות רבות עוצמה ומשמשת נורת אזהרה לעתיד שחור. הסדרה מהדהדת את העובדה שזה לא מובן מאליו שאנו יכולות לחיות כנשים בעלות זכויות בחירה ושליטה על חיינו, הזכאיות גם לחיות חיים חילוניים אם נחפוץ בכך (ליתר דיוק חילוניים למחצה, שכן כפייה דתית קיימת בישראל מאז היווסדה ומתבטאת בשליטה של הרבנות על הנישואין, הגירושין ועל הקבורה, בכפייה על שמירת השבת במרחב הציבורי ועוד).

לפוליטיקאים שמבקשים את קולנו יש אחריות על הטירוף פה: צעירים נרצחים בפיגועים, הדרום מותקף, אנשים יורים בגלל חנייה, הקהילה האתיופית במשבר אמון עמוק

צריך לזכור שהעובדה שאנו נשים חופשיות נכונה לעכשיו. במקומות ובזמנים אחרים זה לא תמיד כך והפריבליגיה הזו עלולה להישמט מידינו בכל רגע. לכן עלינו להיות זהירות וחשדניות כלפי המנהיגים שלנו והתהליכים שהם מובילים.

בעונה האחרונה של "סיפורה של שפחה" הנשים התאחדו והתקוממו נגד המשעבדים שלהן. במציאות שלנו אין צורך לסכן את חיינו ולצאת בהפיכת גרילה. יש לנו את הפריבילגיה לחיות בעידן שבו קל לנשים להשפיע על חייהן. יש לנו קול וכל אחת מאיתנו חייבת לממש את הקול הזה בקלפי, למרות כל המיאוס והסחי שנתקע לנו בגרון מהפוליטיקאים שעושים עבודה גרועה למדי בניהול חיינו. כך למשל, בשנים האחרונות אנחנו עדים להקצנה דרמטית בהדרת הנשים בישראל. צעירות הורדו בכוח מאוטובוס כי הנהג חשב שהמכנסיים שלהן לא צנועים מספיק. שלטי חוצות של נשים מושחתים במרחב הציבורי והמשטרה אפילו לא טורחת לייצר מראית עין של חקירה. מספרן של הנשים בכנסת הולך ומתמעט ואנו עדים מדי יום לדיווחים על אירועי תקיפה מינית קשים ביותר ועל מקרי אונס קבוצתי עם מעורבות של קטינים.

השוביניזם מחלחל מכל רחבי השדרה הפוליטית. זה מתחיל במפלגות החרדיות שמייצרות את האפלייה הבוטה ביותר: משאירים את הנשים מחוץ למשחק הפוליטי ובכך הופכים לפסולים לבחירה על־ידי כל אישה וגבר שהדמוקרטיה יקרה להם.

זה ממשיך בשוביניזם של ראש הממשלה שמקיף את עצמו אך ורק ביועצים גברים, ואחד מהם אף זוכה לאמונו והגנתו למרות שצילם מתחת לחצאיתה של עובדת שלו.

במפלגת ימינה סמוטריץ' לא פספס הזדמנות להשפיל נשים ולא ברור איזו אמירה שלו מבחילה יותר, זו שבה טען שהיחידות המעורבות פוגעות בצה"ל או זו שבה הכריז שאשתו לא מוכנה לחלוק חדר בבית חולים עם יולדות ערביות.

במפלגת כחול לבן אנו נאלצים להיחשף פעם אחר פעם לתמונה של ארבעת "טייסי הקוקפיט" על רקע נופי ארצנו. האם באמת לאף אחד מיועציהם לא צורמת בעין הדרת הנשים מתמונות היח"צ החלולות הללו? לא דיברנו על השטות הזאת כבר בבחירות הקודמות? למה שאישה תצביע למפלגה שמוחקת אותה מכל תמונה ייצוגית?

גם במחנה הדמוקרטי נדבקו בסממנים שוביניסטים בעקבות קשריו של אהוד ברק עם עבריין מין מורשע. בגיליון ספטמבר שלנו תמצאו ריאיון עם פרופ' יפעת ביטון, חברת מפלגתו, פמיניסטית שמסבירה כי לדעתה ברק הבין בדיעבד את הבעייתיות שבחיבור שלו לג'פרי אפשטיין ולמד את הלקח. נקווה שזה אכן כך.

אבל הבעיה היא לא רק בהתייחסות לנשים. לפוליטיקאים שמבקשים את קולנו יש אחריות על הטירוף פה: צעירים נרצחים בפיגועים, הדרום מותקף ללא הרף, אנשים יורים בגלל חנייה, הקהילה האתיופית נמצאת במשבר אמון עמוק וקשה עם החברה הישראלית.

זה הזמן לתבוע את הדין. מי שלא עשה די כדי לשפר את החיים פה, מי שהסית, שיקר ופילג, מי שדחק נשים וביזה אותן – לא ראוי להזדמנות נוספת. הכוח בידינו. עדיין. זה לא מובן מאליו. בכל רגע נתון יש מי שפועל כדי לדחוק אותנו מהמרחב הציבורי, כדי לגרש אותנו ממוקדי קבלת ההחלטות בפוליטיקה, בצבא. בקלפי נשמיע את קולנו. זו חובתנו. כל עוד אנחנו יכולות.