הרגע הזה שבו את הופכת מאישה "רגילה" ל"זאת עם הסרטן"

הרבה פעמים אנחנו צריכות להתנהג כאילו הכל בסדר. במיוחד כאן. המציאות מפלצת, הילדים מפחדים בלילה, הורים מבוגרים שוברים את עצם הירך, ובבוקר, פגישה בעבודה, כאילו כלום. לפעמים משהו פסיכי וקשוח מטלטל אותנו, ועל פני השטח עסקים כרגיל. לעמוד ביעדים, בדדליינים, לשלם לוועד כלשהו עד מחר, תזכורת אחרונה.

>> אובחנת בסרטן השד? בתוך כל השיט, תזכרי להקשיב לעצמך

החיים דורשים את שלהם בזמן שמאחורי הקלעים מתרחש משהו אחר לגמרי. זה קרה לי במלחמה, כשהתינוק שלי עבר משבר שינה, קפיצת גדילה, חרדת נטישה או איך שלא תקראו לזה, ולא עניין אותו שיש אזעקות בלילה. בין האזעקות הוא בכה נורא, שעות. באזעקות הוא ישן. ברור, מתיש לבכות ולהיות ער שעות בלילה. גם עבורו.

זה קרה לי גם כמה שנים קודם, עוד לפני שבכלל היו לי ילדים, כשקראו לי מבית החולים לבוא לקבל אבחנה לא משהו. לא מסכנת חיים, אבל משנה אותם לחלוטין. הייתי בדרך לפגישה חשובה, עם דדליין צפוף. פתאום נוספו ליומן בדיקות ותורים, ושום דבר אחר לא ירד ממנו. אני בספק אם זה היה מעניין את הבוסים, הלקוחות, מי שרציתי שיהפכו לאחד מהשניים או את השותפים שלי. אבל לחשוף את זה היה בלתי אפשרי עבורי. בקושי היום אני מצליחה. 

גם אז בחרתי את מי שסיפרתי לו או לה בפינצטה, ודווקא מכוונות טובות ומאכפתיות, מי שסיפרתי להם העלו את זה ברגע שלא התאים לי לדבר על זה. שאלה כמו "אז מה שלומך?" עם כוונה כנה ואמפתית, באמצע יום עבודה, הייתה משביתה אותי בצורות שלא יכולתי להרשות לעצמי. אני רציתי לשלוט באופן שבו מדברים על זה, מתי ובאיזה מינון. ולפעמים גם את השאלה הזאת לא יכולתי לשאת, ולא תמיד ידעתי מה לענות.

אבודה בטוקיו

אני מעריכה את כל מי שמסוגלת לדבר על זה בגלוי, לשים את הפנים שלה מתנוססות לצד הסיפור. אבל עבורי, לדבר על זה, זה מורכב. חזה הוא גם איבר מין. זה כל כך נוכח בדיון האינסופי על הנקה, אבל כאילו נעלם כשמדברות על סרטן השד. וואלה, זה איבר מין. לספר על זה לבוסית, למישהו שאני עובדת איתו או לשכנה, מכניסה מיד למרחב בינינו את הגוף שלי, את האיברים הפרטיים שלי. פתאום אני צריכה לדעת שהם יודעים, ואולי גם חושבים על החזה שלי. זו חשיפה לא פשוטה.  

ומנגד, האופן שבו נוטים לדבר על זה היה זר לי. מכירות את "המחלה"? "המחלה" זו טרמינולוגיה שאני לא מתחברת אליה. אם לא נקרא לסרטן בשמו אז לא נהיה "מאלה"? אף אחת לא רוצה להיות זאת עם הסרטן, ואף אחת לא רוצה לדעת מה קורה מעבר להרי החושך, אחרי שאומרים לה שהיא "מאלה". פתאום היא עלולה להפוך ל"לביאה", "אמיצה", שנדרשת להפוך ל"לוחמת" ול"מעוררת השראה". 

"המחלה" זו טרמינולוגיה שאני לא מתחברת אליה. אם לא נקרא לסרטן בשמו אז לא נהיה "מאלה"? אף אחת לא רוצה להיות זאת עם הסרטן, שיודעת מה קורה מעבר להרי החושך, אחרי שאומרים לה שהיא "מאלה"

 

אני הייתי בחורה רגילה לגמרי והפכתי להיות מאלה, ולא הצלחתי לדבר על זה. אז עשיתי אאוטסורס לקופסה שחורה שמדברת על זה באופנים שונים במקומי, כתבתי על זה רומן עם דמות פיקטיבית. ב"נגמר הבית מלון" כתבתי על דורי, האדריכלית המתחילה, שרגע לפני הזדמנות מקצועית גדולה מקבלת את הטלפון שאף אחת לא רוצה לקבל. מבחוץ היא מנסה להתנהג כרגיל, לתת דין וחשבון בעבודה ולא לוותר על החלום שלה. מבפנים – בלגן. נתתי לה להמשיך בתוכניות לטוס לטוקיו, למלונות אהבה שבהם כל חדר מעוצב לפי נושא, מספיק שאני הייתי במסדרונות בתי חולים, אין סיבה שגם הקוראות והקוראים ייצאו למסע בריח ספטול.

עניין אותי לכתוב על המתח הזה: כשהחיים דורשים מאיתנו את "הגרסה הכי טובה של עצמנו" (איך אני שונאת את המשפט הזה), כאילו אנחנו תוכנה או בוט, או לחילופין שמצופה מאיתנו להפוך ל"לביאה הלוחמת, מעוררת ההשראה, שמנצחת את המחלה". לא.

לפעמים את פשוט אישה רגילה, כזאת שהולך לה טוב בחיים ולפעמים לא. לפעמים היא מצחיקה או מביכה, נוירוטית, חרמנית או גחמנית, שלא תמיד מתמודדת יפה ולא תמיד יודעת מה היא מרגישה. אישה שעובר עליה משהו קשה, שמערער אולי כל אלמנט בנשיות ובדימוי העצמי הנשי, אבל היא לא הופכת פתאום ללביאה רומנטית. היא פשוט היא.

הכותבת היא עינת שחק, סופרת, משוררת ועיתונאית, מחברת הספר "נגמר הבית מלון".