הלב של נעמה לזימי במקום הנכון, בזמן שההנהגה איבדה את שלה

הדמעות של ח"כ נעמה לזימי על דוכן הכנסת חילחלו לכל לב פועם במדינה. בזמן שהיא דיברה על משפחות שנחנקות במעגל העוני, ההנהגה שוב הזכירה לנו: עריקי עירה קודמים לענייה | טור דעה
בואו נדבר קצת על רגש. או יותר נכון, בואו נדבר על העובדה שאני מעדיפה להתעלם מקיומו. זאת אומרת, זה לא שאני לא מרגישה כל היום דברים. אני מתעצבנת בכביש כאחד האדם בשלל קללות, אני נעלבת כשרעיונות שלי נפסלים (מה רע בסרטון על בת יענה?!) ואפילו עשיתי "אוווו" במסיבות סיום כמצופה ממני כאימא שוויתרה על הזמן החופשי שלה בשישי. אבל נגיד בכי? כזה שמגיע מהבפנים של הבטן ואשכרה משחרר את הכל ופולט על העולם את כל מה שאני באמת חושבת עליו – באמת שאני כבר לא זוכרת.
>> חיסול ממוקד: כך מתפרקת חומת ההגנה של כל אישה בישראל
אולי בגלל זה, הדמעות של חברת מפלגת הדמוקרטים על דוכן הכנסת, נעמה לזימי, הגיעו לכותרות. במהלך הדיון על חוק הפטור ממעצרים למשתמטים חרדים, לזימי זעמה על העובדה שהכנסת עובדת קשה כדי להעביר את החוקים שיתמכו בציבור החרדי, אבל לא בחוקים שמטיבים עם עניי המדינה. היא הקריאה טקסט שכתבה לה אימא לבת עם שיתוק מוחין לגבי חוק שהיה אמור לאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את ביתם בהנחה, חוק שסוכל כמובן. אותה אימא התחננה בפניה שהחוק יאושר, כשהיא מציינת שהיא עובדת קשה ונאבקת עם החיים בישראל: "אני לא מבקשת שהמדינה תוציא אותי מעוני, אלא שלא תמנע ממני לצאת ממנו".
נעמה עמדה שם בדוכן, והוסיפה תחינה משלה: "בואו נסיים את המושב הזה עם החלטה שנוכל להסתכל עליה בגאווה. החזירו לאלפי המשפחות את ההרגשה שמדינת ישראל עדיין יודעת לעמוד לצד מי שזקוק לה באמת". ההלם האמיתי פה בעיניי, שהיא יודעת עם מי יש לה עסק, והיא עדיין מנסה.
מדינה בהדחקה
נעמה הסתכלה לסגן יו"ר הכנסת מישל בוסקילה מהימין הממלכתי, שאתמול שמעתי עליו בפעם הראשונה, בחיי, ואמרה לו: "אתה יודע איפה גדלנו מישל, החוק הזה מציל את האנשים האלה" וגם הוא דמע. כאילו שזה עוזר לנו. גם אם הדמעות שלו היו אמיתיות, הן לא שוות הרבה בתור מישהו שבחר לשמור על הכסא שלו בממשלה הגרועה בישראל, שדפקה את אזרחי ישראל כאילו הם שניצל לפני ארוחת שישי: טוב טוב. אבל תגידו, איך אפשר להאשים אותנו שאנחנו עם שלא מחובר לרגשות שלו? האם יש דרך אחרת לחיות כאן מלבד הדחקה? בגדול, שתי אופציות עומדות בפנינו.
איך אפשר להאשים אותנו שאנחנו עם שלא מחובר לרגשות שלו? האם יש דרך אחרת לחיות כאן מלבד הדחקה?
הראשונה היא לחיות עם מודעות. להיות מחוברות לפושים, לראות חדשות, לפתוח עיתונים. ובמילים אחרות – לקרוע ורידים ולהתחרפן ממה שקורה פה דקה-דקה; לשמוע על חוקים שישלחו את אב ילדיכן לשנים רבות בצבא ויקרעו לכן את המשפחה; חוקים שמעבירים את הכספים (שעוד איכשהו נותרו) להתנחלויות חדשות שאף אחד לא צריך ואין יכולת אמיתית להגן עליהן, כי החרדים לא משתתפים במדינה, חוקים שפוגעים בעיתונות, בחופש הביטוי, במערכת המשפט (כדי שלא יוכלו למנוע את שאר החוקים!), ולא להיות מסוגלות לעשות שום דבר בנידון מלבד להתחיל למדוד לחץ דם.
האופציה השנייה היא להדחיק. בלי אתרי חדשות, בלי קריז ועם הרבה פחות אכילה רגשית. נשמע לג'יט, נכון? אה, ויש עוד אופציה, לפתוח ערוץ 14 ולהאמין שמה שקורה עכשיו זה הגיוני וטוב. אם הצלחתן – וואלה, תאמינו לי, זכיתן בקופה הגדולה – הרי היא קופת האוצר של מדינת ישראל (יענו המיסים שלכן) שהולכת לכל המקומות שהם לא אתן. החדשות הטובות הן, שיש לנו עוד 104 ימים עד שנצליח, בתקווה גדולה מאוד, להפוך את המקום הזה למשהו טוב יותר. עם מנהיגים טובים יותר. נשים וגברים שמסוגלים עדיין לבכות בשבילנו, כי באמת אכפת להם.
יש לנו עוד 104 ימים עד שנצליח, בתקווה, להחזיר את המטורפים לחורים שלהם, לסגור עליהם את ברז הלגיטימציה והמזומן, ולפתוח את הנשמה שלנו כדי שנוכל להרגיש מחדש
נשים, גברים, ואפילו יש גם כמה חתולים שיעשו עבודה יותר טובה ממה שנעשה עד כה, שיתחילו לשקם, לבנות, לתקן, ואם להיות פחות פוליטיקלי קורקט אבל לגמרי פוליטית – לסגור את הביוב הזה שנפתח והביא איתו עלינו כל כך הרבה חרא. להחזיר את המטורפים לחורים שלהם, לסגור עליהם את ברז הלגיטימציה והמזומן, ולפתוח את הנשמה שלנו כדי שנוכל להרגיש מחדש. אפשר לסיים את הטור הזה במשפט שנעמה אמרה על דוכן הכנסת: "המקום הזה אמור לעשות את הדברים האלה, לא לשחרר עריקים".