זוזי הצידה: היום זו הסטודנטית בקמפוס, מחר זו את בקופת החולים

דמיינו שבמקום העבודה מבקשים מכן לצאת מחדר הישיבות כדי "לכבד" עובדים אחרים. דמיינו שאתן מגיעות לקופת החולים, ואומרים לכן לחזור בעוד שעתיים כי עכשיו זה הזמן של הגברים. דמיינו שבספרייה, במוזיאון ובסניף הדואר יש שעות נפרדות לנשים ולגברים. זה נשמע מופרך. אבל זה בדיוק הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל.

>> חיסול ממוקד: כך מתפרקת חומת ההגנה של כל אישה בישראל

אתמול ישבתי שוב בוועדת החינוך, אחרי שנה ארוכה של דיונים ומאבק בהצעת החוק להרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה. למרות כל האזהרות של ארגוני נשים, אנשי אקדמיה, משרד המשפטים והמל"ג, ההצעה אושרה והיא צפויה להגיע בימים הקרובים למליאת הכנסת. יצאתי מהדיון בתחושה שאנחנו עומדות בפני רגע מכריע: לא רק איך תיראה האקדמיה בעוד עשר שנים, אלא איזו מדינה אנחנו מבקשות להשאיר לבנות ולבנים שלנו.

האבסורד הוא שהחוק הזה מקודם בכסות של קידום נשים, בזמן שהנתונים מספרים סיפור אחר לגמרי: בסקר שערכה שדולת הנשים בישראל בפברואר האחרון, רק 11% מהנשים תמכו בהרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה. גם בקרב נשים דתיות, הציבור שבשמו נטען כי החוק מקודם, פחות משליש תמכו במהלך. הרוב מוחלט של הנשים אינן מבקשות יותר הפרדה, הן מבקשות יותר הזדמנויות.

 אנחנו עומדות בפני רגע מכריע: לא רק איך תיראה האקדמיה בעוד 10 שנים, אלא איזו מדינה אנחנו מבקשות להשאיר לבנות ולבנים שלנו

 

לכאורה, מדובר בדיון על מסלולי לימוד לחרדים. בפועל, מדובר בעוד צעד בדרך לשינוי פני המרחב הציבורי בישראל. הצעת החוק מבקשת להרחיב את ההפרדה בין גברים לנשים גם לתארים מתקדמים, ובנוסח שאושר אף נפתח פתח להרחבת ההפרדה מעבר לכיתות הלימוד ב"מוסדות נפרדים", למרות שהחוק כלל אינו מגדיר ולא ידוע מהו "מוסד נפרד".

הפרדה אף פעם לא נשארת רק בכיתה

יש מי שיגידו שמדובר בתיקון טכני. זה לא. זה שינוי תפיסתי. מה שהתחיל כחריג הופך בהדרגה לנורמה. פעם זה בכיתה, אחר כך בספרייה, בקפטריה ובמרחבים נוספים. מי שחושב שההפרדה נעצרת בשערי האקדמיה, מתעלם מהמציאות של השנים האחרונות: באוטובוסים נשים מתבקשות לזוז, בצבא לוחמות מודרות מפעילות מבצעית כדי "לכבד" חיילים דתיים וחרדים, ובמרחב הציבורי קולן ונוכחותן של נשים מצטמצמים. הפרדה היא אף פעם לא רק הפרדה. בסופה, נשים הן אלו שנדחקות לאחור.

קשה להתעלם גם מההקשר הפוליטי. הצעת החוק הזו אינה עומדת לבדה: היא חלק מבליץ חקיקה קואליציוני, שבמסגרתו מקודמת שורה של חוקים שעלולים להשפיע על זכויות נשים ועל אופיו של המרחב הציבורי, רגע לפני פיזור הכנסת והיציאה לבחירות. זו אותה ממשלה שרמסה זכויות נשים, הרחיבה את סמכויות בתי הדין הרבניים, כמעט שלא מינתה מנכ"ליות למשרדי ממשלה, ובתקופתה שנת 2025 הפכה לשנת שיא ברצח נשים על רקע מגדרי. בתוך המציאות הזו, הרחבת ההפרדה באקדמיה אינה אירוע נקודתי, היא חלק ממגמה.

כשהשוויון הופך לחריג

גם הנתונים מסקר שדולת הנשים חושפים את עומק הנתק: 59% מהנשים בישראל השיבו שאף אחד מראשי המפלגות אינו מייצג את האינטרסים שלהן כנשים וראש הממשלה בנימין נתניהו זוכה לאמון של 11% בלבד בקרב הנשים. בזמן שנשים מתמודדות עם מלחמה, אלימות, יוקר מחיה, פערי שכר ושחיקה יומיומית, הממשלה מקדמת חקיקה שמרחיבה הפרדה בין נשים לגברים. זה לא מפתיע שנשים לא מרגישות שמישהו שם רואה אותן.

בסופו של דבר, השאלה היא לא רק איך ייראה הקמפוס בעוד 10 שנים. השאלה היא האם אנחנו מוכנות לקבל מציאות שבה הפרדה הופכת בהדרגה לנורמה, ושוויון הופך לחריג. כי ברגע שמתרגלים להפרדה במקום אחד, הרבה יותר קל להצדיק אותה גם במקום הבא ובסוף, את זו שתידרשי לזוז הצידה.

הכותבת היא עו"ד רחלי סונגו, מנהלת קשרי ממשל בשדולת הנשים