הלכנו לישון עם חזייה וקמנו עם מיצר הורמוז פתוח ועורף תפוס

מה קרה הלילה? תקפנו? נתקפנו? אה, הסכם שלום? סליחה שלום זו מילה מוקצה. סגרו לנו הסכם מדיני? לכמה זמן? ניצחנו? הפסדנו? בוטלו הנחיות פיקוד העורף? אפרופו עורף תודה ששאלתן, השבוע לא יכולתי להפנות את הראש שמאלה, מה שקצת אירוני כי הצוואר שלי נתפס עקב המתח שיצרה בחיי ממשלת הימין. על מלא. תפוס על מלא.

>> אל תשאלו אותי אם אני בחרדה. תשאלו באיזו חרדה אני היום

אוקיי, כאילו ספציפית היום לכאורה הכל רגוע, אבל אני כל כך רגילה לצוואר תפוס בשנים האחרונות שכבר שקלתי להתחיל לעבוד בספא כדי לקבל הנחה קבועה על מסאז', כי פחות מלעשות מנוי – אין טעם. אגב, אתן הבנתן את הקונספט של אבנים חמות? כי עד היום לא הבנתי למה לשים 400 שקל כדי שאנשים ימשמשו אותי עם חלוקי נחל שאספו בקיאקים. אבל אני לא רק תפוסה בשרירים הרגילים כי זו בעיה של ילדות, אלא בימים אלו אני גם מחכה לתור שלי במרפאת פה ולסת בשיבא, שתבחן מה אפשר לעשות עם הלסת ה… נעולה שלי. כן כן, באיראן האחרונה, לא האחרונה של היום אלא האחרונה של החודש, מצאתי את עצמי קמה אחרי חריקות שיניים בלילה עד שיום אחד *טאק* נתפס לי מפרק הלסת.

כששאלתי קצת מסביב מה אפשר לעשות כי הבנתי שגם יש לזה טיפול בבוטוקס (כי זה בדיוק המזל שלי לשים אלפי שקלים על בוטוקס שלא רואים), קלטתי שיש בסביבה הרבה יותר לסתות תפוסות משחשבתי. דמיינו אותי כמו אופרה שמחלקת מפתחות לרכב – את מקבלת קנאקים בלסת, את מקבלת קנאקים בלסת, לסתות תפוסות לכולן! טוב, זה באמת לא מפתיע שהקשר בין גוף-נפש-קריזה-פחד-אימים במדינה שבה כולנו כבר שלוש שנים ביו-יו רגשי של "אכלי ושתי היום כי מחר אולי תהיה עוד איראן/לבנון/פיגוע/כטב"מ" הוא חזק במיוחד.

חלאס, טרילוגיית האיראן הזאת לא באה לי טוב והלוואי ושמישהו כבר יעשה לי ספוילר ויגלה את הסוף, או לפחות האם עכשיו זה הסוף – כי הולכים ונגמרים לי המפרקים שמתפרקים

כל זה אגב, אחרי שבאיראן הראשונה התחלתי כדורי מצב רוח בפעם הראשונה בחיי. ברגע אחד הגעתי למסקנה שאינני יכולה להתמודד עם תחושת חוסר האונים של לגור במדרון שמגלגל אותי אל עבר תהום עם גחלים בוערות וערוץ 14 פתוח ברקע בטלוויזיה ברמקולים כשאין שלט, וניגשתי אל רופאת המשפחה שלי שנתנה לי מרשם לכדורים שיאפשרו לי להכיל את עצמי, כי את המדינה אני לא מצליחה יותר. חלאס, טרילוגיית האיראן הזאת לא באה לי טוב והלוואי ושמישהו כבר יעשה לי ספוילר ויגלה לי את הסוף, או לפחות האם עכשיו זה הסוף – כי הולכים ונגמרים לי המפרקים שמתפרקים.

מי אחראי על הכתיבה בכלל? ישראל או ארה"ב? ומה זה משנה בכלל, אתן קולטות שזו תקופה כל כך מטורללת, שגם כשהמלחמה הנוכחית תיגמר – אנחנו עדיין בפאקינג מלחמה? פשוט תודיעו לי באיזה שלב מתחיל הפוסט של הפוסט טראומה בסדר? כלומר, כאימא אני כבר בפוסט טראומה כי הילדים שלי התחילו את גיל ההתבגרות בגיל שש, ואני לא יכולה להאשים אותם. במקום לפתח עצמאות של ילדים שעולים לכיתה א' ויכולים להרגיש גדולים ושהעולם לרשותם, הם נצמדו לאימא שלהם בשנה האחרונה מהפחד מהעולם, ואני נצמדתי אליהם מהפחד מהטיל על הספה החדשה שהרגע קניתי.

וכשכולם ידברו היום על השלב הבא, ההסכם בין טראמפ לאיראני התורן, ובזמן שכולם ינשמו אנחת רווחה גדולה, אני רק אחשוב על זה שאני לא בטוחה שנשארו לי כוחות לנגלה הבאה של האזעקות והאימה, או לגייס את בן ה-6 שלי לסבב ה-8 בלבנון. וזה מפחיד. ובעיקר מפחיד אותי שהרבה אנשים חושבים כמוני ואולי את הסבב של הבן שלהם הם יעדיפו לעשות בפורטוגל, לשם הם יעברו בשנים הקרובות כדי לחפש חיי שיגרה ושפיות.

בקיצור, ההסכם המדיני היחידי שחשוב לי כרגע, זה ביני לביניכן. בואו נחזיק עוד קצת מעמד פה בתקווה לממשלה שתדאג לאזרחיה ותדע לתרגם מלחמה – להישג מדיני *אמיתי*, או במקרה הבאמת טוב, תתחיל ישר מהסכם.