"נשמה לא קוברים. האור של דביר ממשיך לזהור דרכי": טור של אם שכולה

באחד הערבים, כשהמוזיקה התנגנה והשמש כמעט שקעה מעל המים, מצאנו את עצמנו על סיפון סירה בתעלות קרלה, קמים ורוקדים לצלילי הטראנס, המוזיקה שדביר כל כך אהב. זה היה ריקוד משונה, מהול בדמעות ובצחוק משחרר. רקדנו את הגעגוע, רקדנו את הכאב שהזכיר לנו את החיים עצמם.

"הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה גם לצחוק": מסעם של הורים שכולים בין כאב לנשימה

כמה חודשים קודם לכן, לא יכולתי לדמיין את עצמי רוקדת. הבן הבכור שלנו, דביר רחמים ז״ל, נשאר להציל חיים במסיבת הנובה, "ונרצח תוך שהוא מטפל בפצועות ובפצועים, מניח חוסמי עורקים ומסייע בפינוים לקבלת טיפול רפואי. מרחב ״אדמה טובה״ בסתריה, שמחבק אותנו, נפגעי השבעה באוקטובר, הציע מסע להורים שכולים להודו. בימים טרופים ולא ברורים, מבחינתי זה היה פשוט לברוח מהכאב הגדול והנורא ששרר בנשמתי, מהבלבול ומהכאוס שלא יכולתי עוד לשאת בסביבתי המוכרת.

אישי היקר, דוד, נענה לבקשתי, ויחד יצאנו למסע לא נודע, בלי ציפיות ובלי מחשבות על מה יהיה ומה יקרה. גם ככה הנורא מכל כבר קרה לנו. הגענו לדרום הודו, קבוצה של אבות ואימהות שכולים שמדברים בשפה שרק מי שאיבד את היקר לו מכל מסוגל להבין. שפה של שתיקות כבדות, של מבטים שחוסכים מילים ושל לבבות שבורים שמחפשים פיסה של שקט.

עבורי היה למסע הזה גם חוב ישן של הלב: חודש בלבד אחרי השבעה באוקטובר היינו אמורים לטוס כל המשפחה ביחד לקרלה, לשמוח בחתונה הודית מסורתית של בנה של בינדו, המטפלת של אמי האהובה ז״ל. הנסיעה ההיא נבצרה מאיתנו. כעת, בתוך המסע, הגענו אל ביתה. משפחתה פתחה בפנינו את הדלת ואת הלב, וזכינו לכבד את החתן והכלה. במקום שבו השמחה נקטעה, מצאנו שוב חיבור אנושי חם ואוהב.

דרך עדשת המצלמה של עדי פיינרו, במאית וצלמת הסרט שליוותה ותיעדה אותנו לאורך המסע בהקשבה וברגישות, הרגעים האלה קיבלו תוקף. עדי לכדה את השברים, את המבטים ואת רגעי החסד. ואת האופן שבו העיניים הכבדות שלנו לומדות מחדש להביט בנוף ולהרגיש את האהבה והכאב גם יחד. הידיעה שהכאב שלנו, אבל גם הרגעים שבהם הצלחנו להרים את הראש, נשמרים ולא ייעלמו, נתנה לי סוג של חופש.

בין חושך אינסופי לחיים עצמם

והיו גם רגעים שבהם לא היה צורך במילים. באשראם של רמנה מהרשי השארנו את המילים בפתח, ונכנסנו בשתיקה מוחלטת. השקט של דרום הודו הוא שקט מלא בתוכן, כזה שמאלץ אותך להביט פנימה, אל תוך הסערה של הנפש, בלי יכולת לברוח. בתוך הדממה הרגשתי את הנוכחות של דביר הכי קרוב שאפשר. בלי הרעש של היום-יום בארץ, יכולתי לשמוע שוב את הקול שלו ואת המשפט שנהג לומר ושנחקק בלבי לעד: ״תהיה האור שאתה רוצה לראות באחרים״. הבנתי שהאור הזה לא כבה. הוא ממשיך לזהור דרכי, דרך הבחירה שלי לקום בבוקר למרות הקושי, ודרך היכולת למצוא שותפי גורל שיודעים לרקוד ולשתוק איתי.

מהשכול לא מחלימים. הנפש שלנו חיה תמיד בשני עולמות מקבילים: עולם של חושך וגעגוע אינסופי, לצד רצון עיקש להמשיך לבחור בחיים, לחייך ולנשום, ואולי יום אחד גם לשמוח

 

לא נסענו כדי לשכוח או לברוח, כי לא באמת אפשר. מהשכול לא מחלימים ולא "ממשיכים הלאה". הנפש שלנו חיה תמיד בשני עולמות מקבילים: עולם של חושך וגעגוע אינסופי, לצד רצון עיקש להמשיך לבחור בחיים, לחייך ולנשום, ואולי יום אחד גם לשמוח. הייתי רוצה שמי שיצפה בסרט יבין משהו עמוק על החיים של הורים שכולים: אנחנו לא מבקשים להחלים או להמשיך הלאה, אלא שיראו ויקבלו את הדרך המורכבת שבה אנחנו לומדים לחיות. מותר לנו לבכות באשראם ומותר לנו לרקוד על הסיפון. הניגודים האלה הם בדיוק הדרך שבה אנחנו לומדים לחיות עם האובדן ולצדו, כי נשמה לא קוברים.

הכותבת היא חגית רחמים, אמו של דביר רחמים ז״ל, שנרצח בפסטיבל הנובה לאחר שנשאר במתחם כדי לסייע בפינוי פצועים ולהציל חיים. הסרט ״נשמה לא קוברים״ יעלה לשידור ב-7.10 בשעה 21:15 ב-HOT8, ב-HOTVOD ו-NEXT TV.