"הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה גם לצחוק": מסעם של הורים שכולים בין כאב לנשימה

על פסגת הרי פירין, מול רכס הרים עוצר נשימה בדרום מערב בולגריה, ישבו 28 הורים שכולים במעגל. איש לא היה צריך להציג את עצמו. כל אחד הכיר את המבט של האחר. יותר מאלף ימים אחרי ה-7 באוקטובר הגיעו 14 זוגות של הורים שכולים לבנסקו שבבולגריה, לשבוע של שיחות ומפגש עם מי שמבינים אותם גם בלי מילים. חלקם איבדו ילדים שנפלו בקרבות, אחרים שכלו ילדים שנרצחו במסיבת הנובה, ויש גם הורים לבת שלא הצליחה להתאושש מהטראומה, ושמה קץ לחייה.

הם השתתפו בסדנאות, שיחות וליווי מקצועי, בכו, פרקו כעס ותסכול, ובעיקר היו לרגע במקום שבו לא היה צורך להסביר את הכאב. לא כדי להקל על הגעגוע – הוא נשאר – אלא כדי לעצור לרגע, לנשום, ולהיזכר שגם בתוך הכאב יש מקום למשפחה, לזוגיות ולחיים עצמם.

1,000 ימים של שבעה: הפצע שלנו לא מחלים, ולא מפסיק לדמם

נשארנו לבד

"כשדפקו בדלת שאלתי אם הוא חטוף או הרוג", משחזרת עפרה מחלוף. "אמרו לי: הרוג". היא ובן זוגה משה מחלוף איבדו את בנם, סא"ל סהר ציון מחלוף, מפקד גדוד תקשוב בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים קטנים. בבוקר המתקפה יצא סהר להילחם במחבלים שחדרו לבסיס. הוא נהרג במהלך הקרב, בעוד זוגתו וילדיו, שהסתתרו בחמ"ל בלי אוכל או אפילו מוצץ לתינוק, חולצו רק שעות ארוכות לאחר מכן.

מאז מנציחה המשפחה את זכרו של בנה באמצעות ספר תורה, גינה ואנדרטה ביחידה שבה שירת. משה, שיצא לפנסיה זמן קצר לפני המלחמה, מספר שהאובדן שינה את חייהם מן היסוד: "היינו זוג פעיל עם הרבה תוכניות וחברים. היום הכל אחר. רוב החברים התרחקו, ונשארנו די לבד". משה אינו מסתיר את הכעס שהוא נושא מאז: "אני כועס על כולם. הטחתי בהרצי הלוי בהיותו רמטכ"ל מילים קשות. כל מי שהיה בתפקיד באותם ימים צריך להתחלף, כולל נתניהו".

הודות לטיול לבולגריה והמפגש עם מי שנושאים בגורל דומה, הוא מוצא שביב נחמה: "למדנו שגם בתוך הכאב מותר לנו להמשיך לחיות. קיבלנו כלים לחזק את הזוגיות ולמצוא משמעות במשפחה שנשארה. אני מוצא אותה בכלתי ובנכדים, ומספר להם בכל הזדמנות מי היה אבא שלהם".

מסע טיפולי לזוגות

"הרבה פעמים ההורים עסוקים בילדים שנותרו ובאבל, ושוכחים גם את עצמם ואת הקשר ביניהם. כאן הם יכולים להיות בלי מסכות, בתוך קבוצה שמבינה בדיוק מה הם עוברים", אומרת דבורה ריצמן, עובדת סוציאלית ורכזת בעמותת "משפחה אחת", שיזמה את המסע. העמותה הוקמה בעקבות הפיגוע בסבארו בירושלים על ידי בני הזוג מרק ושנטל בלזברג, שאף זכתה השנה בפרס ישראל למפעל חיים על פועלה, ומלווה מזה 25 שנים משפחות שכולות ונפגעי טרור. הליווי כולל טיפול רגשי, קבוצות תמיכה וסיוע כלכלי. "מטרת המסע היא לאפשר להורים לעצור לרגע, לפגוש הורים אחרים שחווים אובדן דומה ולקבל כלים מקצועיים להמשך החיים", מסביר מנכ"ל העמותה, משה סוויל.

"הזמן לא מקל", אומר יגאל, טמם, שהוא וזוגתו שושנה איבדו את בנם אדיר (28) ואת כלתם שירז (27), שנרצחו בדרכם לנובה, זוג צעיר עם הרבה חלומות שבחייהם ובמותם לא נפרדו. שתי בנותיהם הקטנות, בנות 10 ו-8.5, נותרו יתומות. הפעם האחרונה ששמעו מהם הייתה בשבע בבוקר מתוך המיגונית במפלסים. שירז אמרה שאין לה אוויר ומאז הם לא ענו לטלפונים.

"הגעגוע רק גדל", אומר יגאל. "עד היום אני קורא להם, לפעמים צועק. יש לילות שאני מתעורר וצועק מרוב געגועים". יגאל מודה שבתקופה שלאחר הרצח, היו רגעים שבהם התקשה למצוא טעם להמשיך, "בסוף הבנתי שיש לי משפחה שחייבת אותי".

שושנה מעידה שמאז, גם הזוגיות השתנתה. "יגאל נעשה אגרסיבי, ואני מתכווצת", היא אומרת, "כל אחד מתאבל אחרת. צריך ללמוד מחדש איך להיות יחד". ריצמן, שמלווה את המשפחות מאז תחילת המלחמה מסבירה שבהרבה מובנים זהו מסע טיפולי לזוגות. את הכוחות, הזוג טמם שואב מהמפגש השבועי עם נכדותיהם ומהקשר עם משפחות נוספות שעברו אובדן. "השבוע בבולגריה הזכיר לנו שאנחנו לא לבד", אומרת שושנה.

לומדים בכל יום מחדש

בחדר האוכל בארוחת הבוקר, למתבוננת מהצד הם נראים אנשים רגילים. יושבים בשולחנות זוג או שניים, לא ממש מכירים. כשמתחיל היום, אט אט הם מתקבצים למעגלי שיח אינטימיים, העוסקים בהתמודדות עם החיים שאחרי, ועם חיפוש המשמעות והטעם להמשיך בחיים. איש מלבדם ומלבד הצוות המקצועי אינו מורשה להצטרף. שם, הם פותחים את סגור ליבם, ואולי הפתיחות היא זו שמאפשרת לטיפת תקווה להכנס.

"אני מטפלת באנשים, אבל מאז שמתן נהרג אני לומדת בכל יום מחדש איך להתמודד עם האובדן", אומרת שרה'לה ליאור, פסיכותרפיסטית במקצועה. "לאבד ילד שנשאת ברחמך תשעה חודשים זה הדבר הכי הכי נורא, מדובר בנפילה לתהום". שרה'לה ועופר ליאור שכלו את בנם, מתן (35), שנרצח במסיבת הנובה לאחר שהציל משתתפים רבים.

מתן, בוגר סיירת גולני, בן מושב שדי חמד, היה אחראי על מערכת ההגברה בנובה. הוא סיים לימודי חקר המוח ועסק בטיפול בנפגעי פוסט-טראומה, ובמקביל התמסר למוזיקה ונחשב לגאון מוזיקלי. במהלך המתקפה, מתן סרב להתפנות למרות שנפצע בעצמו, ופינה שוב ושוב אנשים מהמקום. לפי עדויות, הצליח להציל עשרות רבות, בהם גם את בת זוגו. כשניסה להגן על צעירה נוספת – נהרג. לאחר מותו הוענק לו אות הגבורה מנשיא המדינה.

"לפני שנמצאה גופתו הקמתי חמ"ל עם חבריו וירדנו לשטח. הכנסתי כלבים של עוקץ ורחפנים עוד לפני שהצבא התעורר. עד שלא נמצאה הגופה עוד קיווינו", מספר אביו עופר, סגן אלוף בעברו, שהיה אחראי על מיגון כיתות הכוננות בארץ.

בשבוע הזה בבולגריה שרהל'ה הרשתה לעצמה גם לצחוק. "באתי פתוחה לקבל מה שיש", היא מספרת. "בכינו, צחקנו, שרנו והבנו שמותר גם ליהנות מהרגעים הקטנים ולבחור בחיים. שלושה ימים לפני שנרצח הוא אמר לנו 'תחגגו את החיים'. רק אחר כך הבנתי את משמעות המשפט. בבולגריה הרשיתי לעצמי, בפעם הראשונה, גם לצחוק". הסיפור של מתן לא הסתיים באותו יום נורא. מהמסיבה נגנב ציוד של מתן בשווי מיליון וחצי שקל. הגנבים נתפסו ובימים אלה עומדים למשפט. "מדובר באנשים שבאו לנחם אותנו בשבעה", מגלה שרה'לה.

אחות של מתן, הילה, הקימה את "עמותת ילדי האור" שמטפלת בהתנדבות במשפחות נרצחי הנובה. במסגרת פעילות העמותה, שרה'לה ועופר נוסעים בעולם ומדברים על אסון הנובה. "אילו רק יכולתי, הייתי מבקש שייקחו אותי", מודה עופר, "ויחזירו את מתן".

"תוך דקות הכל השתנה"

דורון חיימוב מספר כי קיבל את הבשורה כשהיה בחופשה בברצלונה. "תוך דקות הכל השתנה". בנו, סמ"ר נאור חיימוב, נפל באוקטובר 2024 במהלך פעילות לטיהור בתים פעילות בג'באליה. נאור היה מוזיקאי בנשמתו, ניגן בפסנתר ובגיטרה. שבוע לפני שנפל קנה לעצמו בוזוקי. אחרי השחרור תכנן להמשיך לשירות משמעות ביס"מ. לדברי דורון "אפשר היה למנוע את המוות של בני. נאור עלה לקומה שנייה של בניין שהיו בו מטענים. אילו היו מכניסים לשם כלבים, המטענים היו מתגלים ואנשים לא היו נהרגים".

מאז, הוא מספר, כמעט שלא דיבר על האובדן. "עד שהגעתי לבולגריה, להרי פירין, היכן שנאור עשה סקי, שמרתי הכול בפנים. כאן הרשיתי לעצמי לבכות וגם לצחוק. אני מגיע כל יום לקבר שלו, מספר לו הכול. המסע הזה לימד אותי שלא חייבים לשאת את הכאב לבד".

יפה ומאיר גולן איבדו את בתם שיראל, ששרדה את מתקפת הנובה אך לא הצליחה להשתקם מהטראומה, ושמה קץ לחייה חודשים לאחר מכן. "מאז אותו יום היא כבר לא הייתה אותה שיראל", מספרת יפה, "לא ידענו איך לעזור לה, וגם לא ידענו ממי לבקש עזרה". יפה, שבאה מתחום החינוך המיוחד, פועלת מאז להעלאת מודעות לטיפול בנפגעי טראומה: "אני רוצה שאחרים יקבלו את העזרה שהבת שלי לא קיבלה בזמן". על המסע היא אומרת "אי אפשר למחוק את הכאב, אבל לכמה ימים היינו עם אנשים שלא צריך להסביר להם כלום. השבוע בבולגריה נתן לנו כוח ורגע לנשום".

ארז בן אפרים עבד כמתכנת, אבל כשהמלחמה פרצה לא היה לו ספק שיתגייס. "הוא רק חזר מטיול בדרום אמריקה והתעקש שיגייסו אותו", מספרת אמו גלית. היא ובן זוגה ירון בן אפרים, שכלו את בנם, לוחם מילואים בצנחנים, שנהרג בגיל 25 בדרום לבנון לפני כשנה וחצי. "הוא הרגיש שזה המקום שלו". הוא נהרג יחד עם שלושה מחבריו כשמערה שבה פעלו, קרסה במהלך פעילות מבצעית, ולקח 12 שעות לחלץ אותו.

"עד היום קשה לי להכיל את כל מה שהוא כבר לא יספיק לעשות", אומרת גלית. "אבל אנחנו משתדלים לא לתת לכאב לבלוע הכל. אני מנסה לא לכעוס ולאגור אנרגיה טובה אבל אנשים צריכים לתת את הדין, וצריכה לבוא ממשלה שפועלת על פי חוק לטובת אזרחיה", אומרת. "לפני שארז נהרג יצאנו להפגנות. היום אנחנו עסוקים בלהחזיק אחד את השנייה, הקשר שלנו התהדק מאז האסון".

אי אפשר להמעיט מחשיבות המסע עבורה: "במסע לבולגריה פגשנו אנשים שכל אחד מהם נושא כאב אחר, אבל כולנו מדברים באותה שפה. לבבות שפועמים בקצבים שונים, אבל הרגשנו את ים הכאב המשותף, הלב התכווץ יחד וזר לא יבין זאת. הרגשתי בבועה עם עטיפה שקופה ומהודקת והטענתי מצברים. יחד תרנו אחר מזור לכאב הבלתי נסבל ויחד אחזנו גם בתקווה".

"מצפים שאלך עם שק על הראש"

נילי ואייל תומר מקיבוץ עין שמר איבדו את בתם בר, ברבור, שנרצחה באמבולנס המוות סמוך לרעים. בר הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה וניהול, רקדנית, ציירת, והתעניינה גם בעולמות הרוח. "היא הייתה מלאה סקרנות ושמחת חיים", מספרת אמה.

אחרי מותה הקימה המשפחה לזכרה גן יפני בקיבוץ, מקום של שקט והתבוננות, כפי שהייתה. "אנחנו משתדלים לבחור בחיים", אומר אייל. "לא כי הכאב קטן, אלא כי זה מה שבר הייתה רוצה בשבילנו". נילי אומרת: "אנחנו לא נותנים לעצמנו להתפרק. בבית אנחנו בוכים, אבל לא ליד הנכדים שנושאים אלינו עיניים", ומוסיפה: "יש לנו נכדה שנולדה מאז, והיא מזכירה לנו שהחיים ממשיכים לצד הגעגוע. זה לא במקום בר, אבל זה נותן כוח".

יעל שני, אחות במקצועה, גידלה לבדה את בנה גבריאל לאחר שאביו עזב כשהיה בן חמש וניתק עמם קשר. "הוא היה כל עולמי", היא אומרת,"ילד של אמא, ילד מהאגדות". גבריאל, קצין מילואים בסיירת צנחנים, נהרג במהלך פעילות מבצעית כשהיה בן 28. הוא הותיר אחריו רעיה, שני בנים, ובת שנולדה לאחר מותו. "הוא היה אבא מדהים ובן שאי אפשר היה שלא להתגאות בו", מספרת יעל. כעבור 10 חודשים נפטר גם אביה, שלא הצליח להתאושש ממות נכדו, "איבדתי בן ואב".

במהלך השבוע חזר שוב ושוב אותו משפט: אף אחד לא יצא מכאן "אחרי" השכול. גם לא "התגבר". עבור הורים שאיבדו ילד, כל יום הוא יום של געגוע. השבוע בבנסקו לא שינה את המציאות שלהם, אבל הוא העניק להם כמה ימים שבהם הם לא היו צריכים להסביר את הכאב. לפעמים, מבט אחד של מי שמבין, מספיק כדי להזכיר שהם לא לבד. "בחוץ מצפים שאלך עם שק על הראש", אומרת יעל. "אם חרב עולמך אז הכל חרב. אבל קיבלתי החלטה שאני רוצה להמשיך לחיות. המסע לימד אותי שאפשר לחיות לצד האובדן לצחוק ולבכות. גם וגם".